תנח

שלא בכוונה פנימי' רק עכ"ז הי' שמח שמחה גדולה כאיש פחות הערך ששמח בשמחה ש"מ, לפי שבשמחה כזו הכל שוין ממש כקטן כגדול ממש מאחר שזהו שמחת הנפש בעצמו שמגיע למעלה מן העונג והרצון שמגיע למעלה בשמחה שבעצמותו ממש שהכל שוין שם להיות למעלה מן התו' והמצות רק ממה שאמר ונעשה רצונו שהוא למעלה גם מתענוג הפשוט שבעצמו' במצות כמו בעוה"ב כנ"ל, וע"כ השמחה ש"מ כולל ממילא גם כל מה שיש במצות בחי' תענוג הפשוט שהוא בחי' הסוד וטעם הגנוז ונעלם בבחי' העונג הנעלם דעוה"ב שנק' טעמי מצוות בכלל וד"ל.

[טל] ולהבין עד היכן מגיע כחה של שמחה ש"מ אפי' בע"ה שלא ידע מה שעושה רק מצד עוצם התמימות שמח לעשות נח"ר ליוצרו בדבר זה שמדמה שנח"ר הוא לבורא כמו שנמצא בס' משנת חכמי' בע"ה ששמע דרשת הרב במצות לחם הפנים, והי' סבור שלחם הפנים הוא לאכילה לפני ה' שאוכלם כמו שאוכל אדם, ועשה שתי לחם בשמח' גדולה הוא ואשתו לבושים בבגדי שבת אחר חצי יום עש"ק להטמינם בארון בבהכ"נ, ולמחר לא מצאם בארון, סבר שאכלם הבורא ושמח הוא ואשתו שמחה גדולה ועשו כן כמה פעמים בכל ע"ש, ושמש בהכ"נ הי' לוקחם בכל שבת בבוקר לסעודתו, ונשמע הדבר להרב וגער עליו ונתבטל ונענש הרב ומת באותה שנה, ואמרו לו שמזמן בהמ"ק ראשון ובימי משה במשכן לא הי' שמח' לפני ה' בלחה"פ²⁹³ כמו ממעשה לחה"פ שעשה זה העני בתום לבב בשמחה וטוב לבב הוא ואשתו שעשה נח"ר ליוצרו שאכל לחם זה כמביא לפני מלך כו'.

וזהו תחת אשר לא עבדת כו', שאעפ"י שהמצות נעשים ברצון ה' בתכלית הכשרון אעפ"י שעי"ז יומשך תוס' אור באצי' ובכל העולמות אפי' בג"ע העליון (ושרש שרשה הוא בעונג ורצה"ע העצמי' בבחי' א"ס ממש כמ"ש רחבה מצותך מאד²⁹⁴), אך נמשך ויורד העונג העליון הזה בריבוי הצמצומי' והעלמו' ומסכי' רבים ע"י המסך שבין כל עולם ועולם שנק' פרסא, כמו הפרסא שבין עצמו' המאציל לנאצלים ומאצי' לבריאה עד המסך שבין יצי' ועשי' שבעוה"ז השפל הוא תכלית ההסתר והצמצום, וע"כ הרי אנו אומרים אשר קדשנו במצותיו ממש כמו המצוה שבעצמו' א"ס שנק' מצותיך ממש כו' (ודוגמא לזה במצות שבת ויו"ט²⁹⁵ שהוא במוחי' דאו"א שנק' קודש ומקראי קודש כידוע, ובחי'