תטז

שלימות חכמה של מעלה כו' וסור מרע היא שלימות בינה ש"מ כו'] וזהו שנמלך בנש"צ [שעלו במחה"ק דהיינו ממה שיעבדו עבודה תמה בעוה"ז בתו"מ דוקא כנ"ל] דסוף מעשה עבמ"ת ולא שנמלך בהן מצד עצמן כי עיקר מה שנמלך הוא בשביל גילוי כבו"ד הד"ר מל' דא"ס כמו מלך ביופיו כו' [שלמעלה מהם כנ"ל (וזהו מי הוא זה מלך הכבוד שנסתר בעצמו' ממש] ה' עזוז וגבור במלחמת' של תו"מ למטה דוקא, ולאחר שלימו' הבירור הוא שא' ה' צבאו' הוא מלך הכבו"ד סלה וכמ"ש וע"י יתיב¹⁵³ כו' מלכותי'¹⁵⁴ כו'). [ונמצא מובן מכ"ז דבחי' המעשה גשמי'] דישראל בתו"מ גדולה יותר מכל העלא' מ"ן אפי' ממס"נ באוי"ר בק"ש כו' מצד שהמעשה סוף הכל שנעוץ בו מתחלת כל התחלות [יותר, שזהו ענין הנ"ל] בסיבת התעוררו' הטיי' מוה"ע ית' ממש להיו' לו רצון וחפץ במל' דא"ס בעולמו' שאין זה בא רק מסיבת העלא' מ"ן [דישראל במעשה המצות] שמעוררי' בזה דוקא לבחי' הארת פנימי' דמל' דא"ס הנ"ל (שיתגלה בעוה"ב כמ"ש היום לעשות"ם דוקא [ולמחר¹⁵⁵ כו')] והרבה יותר ממה שמעוררי' בנשמתם באהבה ויראה כו' כנ"ל).

והנה עכ"פ הרי מובן מכל הנ"ל דאע"ג דסדכ"ס למת"ב כלל אפי' מח' דתוה"ק וישראל שעבמ"ח רק ע"י קיום התו"מ למטה דוקא הוא שנעשה אתדל"ע בעצמו' אא"ס בבחי' פנימי' דמל' דא"ס וגם בחיצוניו' דמל' דא"ס בקו"ח להיו' מל' כ"ע כנ"ל בענין י"פ דמלכיו' בר"ה כו' משום דנתב"ס בסוף מעשה וע"י ישראל ותו"מ שלמטה דוקא. ואמנם זהו דוקא ע"י בחי' שמחה ש"מ בגשמיו' למטה דשמחה זו עולה למעלה בעצמו' התענוג והרצון הפשוט בבחי' שעשוע"י המלך בעצמו ממש הנ"ל, וזהו תחת אשר¹⁵⁶ כו' בשמחה וטוב לבב דוקא מרוב כל למעלה מחיי העוה"ב שנק' כ"ל, והטעם הוא לפי ששמחה של מצוה מגיע בעצמו' בעל הרצון העליון שלמעלה מעונג ורצה"ע עצמו שבמצות לפי ששמח' זאת אינו רק לפי שעשה נח"ר ליוצרו לעשו' רצונו כו' שמזה יש תענוג פשוט ושמחה עצמי' למעלה להיו' מתגלה מבחי' העלם העצמו' דא"ס שנק' סדכ"ס דלמת"ב כלל שיבא לגילוי דוקא מן ההעלם כמו שהוא באמיתי' מוה"ע ית' ממש (מטעם שית' בסמוך בענין טבע השמחה כו'), וזהו וישמחו בך ישראל מקדשי שמך על תו"מ בשמחה ש"מ מקדשי שמך במל' דא"ס בבחי' הפנימי' דוקא, וכן א' שם נשמח"ה בו¹⁵⁷ ב"ו ממש שהוא בעוה"ב דוקא כנ"ל.