תיא

(שזהו בחי' טה"ע וטה"ת הנ"ל) מ"מ נתפס בד"א של הלכה, וראי' ממה שא' אשר יקראוהו באמת דתורה שיקראו למוה"ע ממש, וכמו שא' דכל הקורא בתורה קורא בשמותיו¹³¹ ממש העצמיי' שלמעלה משם ומל' דמל' דא"ס הנ"ל מאחר שא' בי מלכי' כו', והיינו משום דאוריי' דבחי' סתים מתקשרא בקודב"ה ממש שהוא סדכ"ס כנ"ל וד"ל.

והנה כמ"כ יש מחשבה פנימי' ועצמיו' שהוא ית' ממש נתפס בה, והוא שרש נש"י שעלו במח', שאין מחשבה זאת כשאר מח' הנ"ל שהן בטילי' לגבי העצמו' שהן בהתפשטו' חיצוניו' במח' דאנא אמלוך הנ"ל, אבל מח' זו שישראל עלו בה היא בבחי' פנימי' ועצמיו' ממש דהיינו עצמו' הרצון הפשוט כמו שהוא בעצמו ממש ולא בבחי' התפשטו' לבד להיותם בבחי' עצמיו' ממש כמ"ש כי אתה אבינו את"ה ממש כו', וכן א' הבן יקיר לי אפרים ילד שעשועי' עצמיי' כבן שנמשך מעצמו' האב ממש וכמ"ש בנים אתם¹³² כו' ע"כ המו מעי לו ממש כמו בכל צרת"ם לו צ"ר ממש, ולכך א' לא הביט און ביעקב כו' ותרוע"ת מלך בו כו' (כמ"ש במ"א¹³³) (רק שעכ"ז התקשרו' דנש"י למעלה ג"כ ע"י אותיו' התוה"ק (שזהו דגליף גליפו כו' בבחי' חקיקת אותיו' עצמיי' שנק' חוק"ת התורה, והן ס"ר נש"י למטה שקשורי' בס"ר אותיו' התו' בגליא, שזהו דישראל מתקשרא' באוריי') (וכמו שהי' במ"ת שעל כל דיבור פרחה כו' עכ"ד דוקא שהן ד"ת, וגם עכשיו לא תעלה כל נשמה ליכלל ולהתקשר בעצמו' א"ס ב"ה הגם שכבר ישראל עלו במח' העצמי' כ"א ע"י קריא' באותיו' התורה דוקא כנ"ל וד"ל).

[יג] וראי' לכל זה הוא מה שא' במדרש במי נמלך¹³⁴ בנשמתן של צדיקי' דוקא, וזהו פלא גדול לכאורה דהלא נשמו' הצדיקי' הן שנבראו אח"כ מאין ליש בגופי' ואיך נמלך בהן קודם שברא את העולם אם יברא אם לאו כו'. אך הנה ידוע ומבואר במ"א בפי' נמלך זה שזהו שנמלך בהן אם יהי' לו רצון ומח' לברוא ולהאציל כו', והיינו כמו שהי' הוא ושמו הגדול הנ"ל בלבד קודם ההשתלשלו' דקו"ח בכללות שזהו בחי' מל' דא"ס כמו שהוא קודם הצמצום הראשון כנ"ל, וענין נמלך היינו כמו שאדם נמלך עם אהובו וריעו הנאמן כנפשו אם יעשה דבר פ' ויהי' לו רצון וחשק לזה אם לא יחפוץ כלל בזה שזהו שלא יהי' לו רצון לרצון זה כו', ונמצא דריעו הנאמן בודאי גבוה ונכבד בעיניו