קח

לעצמו וכי לאורה הוא צריך שהרי הוא ברא את האור וא"כ למה צריך להאור כו'. אך הענין הוא דהנה כתיב בית יעקב לכו ונלכה באור ה', ואיתא בזוהר שהפי' מ"ש באור הוי' היינו האור שמאיר בשם הוי', דלכאורה י"ל מ"ש באור הוי' היינו האור שמאיר משם הוי' וע"כ מפרש שלא כן הוא אלא הפי' הוא שפי' שמאיר בשם הוי' כו'.

והנה להבין זה צ"ל מ"ש כי שמש ומגן הוי' אלקים, היינו ששני שמות הוי' ואלקים הוא בחי' שמש ומגן, ששם הוי' נק' שמש והיינו למשל שאנו רואים בשמש שהשמש מאיר על הארץ ואעפי"כ אינו פועל שום שינוי בהשמש אם הוא מאיר אם לאו כו', כמו למשל כשיש עננים המסתירים על גילוי אור השמש ואעפי"כ אינו פועל שום שינוי בהשמש כו', ועוד אנו רואים בשמש שהשמש שוקע בלילה וזורח ביום שתמיד נתחדש ההארה, וכן אנו רואים בהשמש שהשמש מגדל ומצמיח כמ"ש ממגד תבואות שמש, וכך שם הוי' נק' שמש והיינו כי שם הוי' הוא ד' אותיות ה' שהוא כנגד ד' עולמות אבי"ע שהוא מהווה כל העולמות מאין ליש. והנה ההתהוות שנתהווה מבחי' שם הוי' זה אינו פועל בו שום שינוי וכמ"ש אני הוי' לא שניתי, כמו זיו השמש כו' אינו פועל בו שום שינוי וכן כתיב המחדש בטובו בכ"י תמיד מעשה בראשית שתמיד נתחדש החיות מאין ליש ממש כו' ומ"מ אינו פועל בו שום שינוי, אך מ"מ כדי שיהי' בחי' הוי' מקור לעולמות שהם בחי' בע"ג, ואא"ס הוא בבע"ג בתכלית, ע"כ הוצרך להיות מתחלה צמצום בהאור וזהו ששם הוי' מתחיל ביו"ד שהוא בחי' צמצום בחי' נקודה חדא כדי שיהי' מקור לעולמות, וזשארז"ל כברייתו של עולם ברישא חשוכא והדר נהורא שמתחלה צריך להיות צמצום בהאור בחי' העלם והדר נהורא המשכ' לשם הוי' כו'.

וזהו מ"ש חנון ורחום הוי' שכדי שיהי' בחי' הוי' שמקור להשתלשלות העולמות זהו ע"י חנון ורחום בחי' יגמה"ר, שיגמה"ר ממשיכים מבחי' הוי' שלמעלה מסדר השתלשלות בהוי' שבסדר השתלשלות, וכמ"ש ויקרא הוי' הוי' ופסיק טעמא בגוויהו שיש שני בחי' הוי', הוי' שבסדר השתלשלות והוי' שלמעלה מסדר השתלשלות, וזהו הוי' חנון ורחום שהוא בחי' הוי' דלעילא שלמעלה מיגמה"ר, וחנון ורחום הוי' הוא בחי' יגמה"ר שלמעלה מבחי' הוי' שהוא מקור להשתלשלות, שהם ממשיכים מבחי' הוי' דלעילא לבחי' הוי' דלתתא. וזהו ג"כ מ"ש ושמרו דרך הוי' לעשות צדקה ומשפט, שע"י צדקה ומשפט ממשיכים המשכה לבחי' הוי', וזהו דרך הוי' כי דרך מחבר מעיר לעיר, והיינו שהוא התחברות שם הוי' דלעילא עם שם הוי' דלתתא.

והנה התחברות זו הוא ע"י צמצום, וזהו"ע הפסיק טעמא שמפסיק שהוא בחי' צמצום, לפי שאין ערך בין הוי' דלעילא להוי' דלתתא שהוא מקור לעולמות ע"כ הוצרך להיות צמצום והפסק כו'. ובזה יובן מ"ש בזהר על עש"מ לאו אורחא דמלכא לאשתעי במלין דהדיוטא, שעש"מ נק' מילין דהדיוטא, שלכאורה אינו מובן איך נק' עש"מ מילין דהדיוטא.