קג

שע"י תפילה ממשיכים רק בחי' מקום וזמן, אבל עמל תורה עי"ז ממשיכים בחי' אשר אנכי מצוך. או ע"ד שבת לגבי חול, דבשבת כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר שדבור אסור, אך מ"מ איזהו דיבור אסור רק דיבור חול, אבל דיבורי תורה מותר כי אדרבה מ"ת היה בשבת, כי הכל מודים שבשבת ניתנה תורה, והוא כי דיבור דתורה נמשך מאנכי משא"כ במע"ב נזכר רק שם אלקים כמו בראשית ברא אלקים ויאמר אלקים וגם שם ה' לא נזכר שם אבל במ"ת כתיב אנכי ה' אלקיך, ולכן למטה אסור דיבור חול כמו שלמעלה כי בו שבת מדיבור חול היינו ע"מ שנמשך מבחי' אלקים כ"א דיבור שמבחי' אנכי, וזהו ואשים דברי בפיך שהוא כמו דבריי בשני יודין שהוא ב' בחי' דיבור הנ"ל מלכותך מלכ"ע, שבחי' מלכות כ"ע היינו מה שמל' נעשה מקור החיות לעולמות, ובחי' מלכותך הוא בחי' מל' דא"ק, והנה ב' בחי' דיבור נמשך בתורה אפי' בחי' דיבור שהוא בחי' מלכותך כו'.

והנה פי' ואשים הוא שימה גשמיות, כי ביום חתונתו זו מ"ת כי כמו טיפה שנמשכת ממוח עד שנתגשמה ונעשה טיפה גשמיות, ומ"מ בה מלובש עצמיות המוחין כמ"כ בתורה נמשכה מבחי' ח"ע חכים ולא בחכמה ידיעא ונמשכה למטה בהלכות גשמיים והוא ע"ד דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל, שעדות ותורה היינו אם לומדים באקראי נק' עדות, ואם לומדים בקביעות נק' תורה. אך בשם האריז"ל איתא הפי' דהנה נובלות חשמ"ע תורה, וזהו עדות שאינו עצם הדבר כ"א עדות על הדבר כו', אבל ותורה שם עצם התורה איך שהיא למעלה שם בישראל היינו בפנימיות ז"א, ועד"ז ואשים דברי בפיך שהוא כמו תורה שם בישראל. והנה תורה הוא בריח התיכון מבריח מן הקצה אל הקצה ואיתא בזוהר תרומה דכמו שהוא בריח התיכון מחבר ברוחב חו"ג שהם ב' הפכיים, וכן באדם בכל לבבך בשני יצריך יצ"ט ויצה"ר שהיצה"ר יהי' בטל ליצ"ט, כמ"כ הוא מחבר באורך בחי' מלכותך עם בחי' מכ"ע, וע"פ קבלה נק' זה מעתיקא בז"א, וזהו הרחב פיך ואמלאהו, וארז"ל בד"ת כתיב, אך הנה מקודם כתיב אנכי ה' אלקיך המעלך מא"מ כי צ"ל יצ"מ כי ברוך שאמר והי' העולם ואח"כ פסוד"ז וק"ש, וזהו המעלך מא"מ כי אלמלא עוזרו אינו יכול לו, ואח"כ ע"י תורה הרחב פיך שצ"ל מלמטה רק הרחב פיך ואמלאהו מלמעלה שיהי' שורה אוא"ס בנפש.

והנה אח"כ כתיב ובצל ידי כסיתיך י"ל שקאי ג"כ על תורה והוא כי בתורה יש ג"כ בחי' צל הגם שתורה הוא פנימי וצל הוא מקיף, אך הענין כי מהבל הדיבור נעשה אור מקיף, ולכן לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי ה' יחי' האדם, לחם הוא תורה שנמשך בפנימי כמו מאכל שבא בפנימי כמו"כ תורה הוא חיות לנפש, כ"א על כל מוצא פי ה' שתורה צריך להגיד בדיבור דוקא, והוא כי מדיבור נמשך אור מקיף, ולמעלה הוא ג"כ כן שמקודם יש צמצום עד שנעשה הארת הקו ואח"כ הוא שמתעגל ונמשך עגולים ומקיפים, כי בשורש הנה פנימי גבוה ממקיפים, כי המכוון ממקיפים להיות פנימי.

וכן דוגמא לזה מענין בני גרשון ובני קהת שבני גרשון נשאו יריעות המשכן שהוא בחי' מקיפים, ובני קהת נשאו הארון שהוא פנימים, ומ"מ בני קהת