עד

זהו קרבנות שהם להיות יחוד זו"נ הנק' שמים וארץ כמ"ש בד"ה כי עמך מקור חיים מענין השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך כו' ע"ש דנ"ח ע"ב כי ע"י בחי' זו נהי' נחשבים לפניו לדבר חשוב כו', ובמד"ר ס"פ ויצא פס"ח ע"פ והנה סולם מוצב ארצה זו הכבש וראשו מגיע השמימה זו הקרבנות שריחן עולה לשמים ור"ל ג"כ להקריב העולמות יחד ובבחיי ר"פ ויקרא כ' וז"ל ע"ד הקבלה אומר כי הקרבן הוא היחוד וזהו לשון קרבן כלומר קירוב הכחות ושמותיו של הקב"ה וכל מי שהוא מקריב אליו השמות הוא מייחד, וכשאמר והקטיר הכהן את הכל המזבחה בתוס' ה"א לא בא לסתום כ"א לפרש כי היא ה"א אחרונה שבשם המקבלת תחלה ונק' מזבח ומשם מתחיל המחשבה מעילוי לעילוי עד המח' הטהורה עכ"ל, וע' בזהר פ' ויקרא ד"ה סע"ב העיר ג"כ ע"פ אם עולה קרבנו מפסוק כי לא מחשבותי מחשבותיכם ומשמע ג"כ שם דמח' עילאה זהו אבא ולשם הוא עליית הקרבן אלא דשם משמע דעלי' זו הוא ע"י יסוד וכאן בבחיי משמע דעלייה זו הוא מתחיל מה' תתאה שהוא המל', ויש לחבר ב' הענינים.

והנה ענין ג' בחי' אלו תורה עבודה וגמ"ח היינו כי ע"י התורה וגמ"ח ממשיכים הגדלת רמ"ח אברי דז"א וכן במל' כמבואר בת"א פ' יתרו בד"ה ע"פ משה ידבר ואזי אח"כ דוקא הוא ראוי להוליד משא"כ קטן אינו מוליד וכמ"ש בתו"א בהביאור דמזוזה מימין דע"א ע"ד והיחוד זהו ענין הקרבן, וזהו לחמי לאשי, וזהו ע"ד כי אם הלחם אשר הוא אוכל ועכשיו תפילה במקום קרבן ולכן ח"י ברכות דשמו"ע כנגד ח"י חוליות שבשדרה שהם בחי' הסולם שדרך בם נמשך הטיפה מהמוח כו', וכמ"ש מזה בד"ה לא הביט און ביעקב, ולשון לנטוע שמים ע"ד ויטע אלקים גן בעדן כו' ויניחהו בג"ע לעבדה ולשמרה וארז"ל אלו הקרבנות שנק' עבודת הגן כו', והיינו ג"כ לנטוע שמים כו' דהיינו ע"י שממשיכים לז"א הנק' שמים המוחין מעצמות אוא"ס כו', וע' ברבות קדושים פכ"ה לא תתעסקו אלא במטע תחלה כו', וע' בזח"א ויחי דרי"ו א' ע"פ נצר מטעי מעשה ידי כו', ומזה נמשך אחר כך ליסוד ארץ ע"ד אני אענה את השמים והם יענו את הארץ וכו', וזהו וחיי עולם נטע בתוכינו כו', וג' בחינות אלו זהו כענין שארה כסותה ועונתה, כי ואשים דברי בפיך התורה נק' לחם לכו לחמו בלחמי אכלו רעים כו' וזהו ענין שארה, ואח"כ בצל ידי כסיתיך זהו ענין כסותה ואח"כ לנטוע שמים וליסוד ארץ זהו ענין עונתה ועי"ז נק' כנס"י ציון כנז' הפי' בתו"א פ' מקץ בד"ה רני ושמחי בת ציון.

קיצור אח"כ לנטוע שמים וליסוד ארץ זהו הקרבנות, הקרבן הוא היחוד קירוב המדות לאוא"ס, המזבחה בתוס' ה' שהיא עולה עד המח' בחי' כי לא מחשבותי מחשבותיכם ע"י תוס' גידול רמ"ח אברים כי קטן אינו מוליד ואח"כ ההולדה היינו ע"י היחוד לנטוע שמים וליסוד ארץ שארה כסותה ועונתה ועי"ז נק' כנס"י ציון ועכשיו תפילה במקום קרבנות.

וזהו והנה באר בשדה זה ציון להיות בבחי' באר הנובעת מלמטה למעלה בקיום מ"ש ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך כו' וכמ"ש אליך הוי' נפשי אשא כו' כי אתה בראת ואתה יצרת ואתה נפחת ואתה עתיד ליטלה ממני כו' ואינה נתונה לאדם אלא כדי שיעור ימי חייו בעוה"ז בבחי' בע"כ אתה חי כמ"ש בד"ה עלי באר ענו לה, והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה אלו ג' רגלים זהו ע"ד על ג' דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמ"ח שבהם ועל ידם נמשך אור המשכה מבחי' סוכ"ע בממכ"ע בבחינת מקיף ופנימי כמו"כ הוא ענין ג' רגלים שבהם ועל ידם נמשך אור הסוכ"ע בבחי' באר זה ציון. אך בנין המל' הוא מהגבורות לפי שמתפשט ממנה המשכות בבי"ע לד' חיות פני אריה פני שור כו' ומהם נתפשט אח"כ למטה יותר ולפי שבבי"ע יש סט"א וקליפות ע"כ צ"ל גבורות שלא יהי' להם יניקה כמ"ש בד"ה ורב שלום בניך וארז"ל א"ת בניך אלא בוניך כי בן הוא מבחי' חסד וצ"ל בוניך מבחי' גבורה, וזהו והנה שלשה עדרי צאן רובצים עליה שארז"ל אלו ג' בתי דינים היינו נגד ג' עולמות דבי"ע וצ"ל בכל עולם בחי' דין שיגיע השפע רק למקום הראוי, וזהו על שלשה דברים העולם קיים על הדין ועל האמת ועל השלום, שנא' אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם זכריה ח' ט"ז, והיינו ורב שלום שמבחי' ורב שהוא מעולם התוהו נעשה שלום ע"י הדין כו' וכן נת' בלק"ת בשה"ש בד"ה שינייך כעדר הרחלים ושם פ"ג דל"ז ע"א ענין ג' עדרי צאן ששלח יעקב מנחה הם ג"כ נגד העלאת מ"ן דג' עולמות בי"ע הנק' מקיפים ופנימים וחיצוני' כו'.

אך בזמן שאין בהמ"ק קיים הנה שלשה עדרי צאן הם בבל ומדי ומקדון כו', ולזה ציון במשפט תפדה כענין ג' בתי דינים הנ"ל למנוע השפע ממקום שאינו ראוי וכן ע"י שאדם עושה משפט בעצמו שלא יומשך אחרי המותרות כו', בתו"א פ' יתרו סד"ה זכור את יום השבת, אך כ"ז בבחי' ציון שהם צדיקים המצויינים בתורה ועבודה וגמ"ח כמש"ל בשם הירושלמי פ"ד דתענית ה"ב על הפסוק ואשים דברי בפיך כו'. ושביה י"ל היינו בע"ת, כי הנה כתיב ונאספו שם כל העדרים והשיבו את האבן כו', וארז"ל במד"ר פ' ויצא פ"ע דקאי על לע"ל כמ"ש בזח"ב בשלח דמ"ז ע"א ע"פ ופרעה הקריב וז"ל כתיב ישעי' כ"ו הוי' בצר פקדוך צקון לחש מוסרך למו, לא יפקדון ישראל לקוב"ה בשעתא דנייחא אלא בשעתא דעקין להון וכדין כולהון פקדין ליה, וזהו כפי' המצודות שם בצר בעת באה צרה עליהן זכרו בך ודורשי' פניך בתפילה עכ"ל, ועד"ז פי' רש"י שם, ועד"ז