מא

של מצוה בחלל הימני שבלב אף שעדיין אינו כלל גילוי אלקות ואדרבה הרי הוא בבחי' מרירות מצד ירידת נפשו כו' מ"מ תהי' השמחה מן המצות שהן המשכות א"ס ב"ה, ולע"ל יהי' הגילוי כו'.

והנה המרירות והשמחה אינם סותרים זא"ז כלל, כי הרי המרירות הוא על ירידתו בחומריות עוה"ז מצד עצמו, והשמחה היא מן המצות שהן רצונו ית'. וזהו חדוה תקיעה בלבאי בסטרא דא ובכי' בסטרא דא, ואדרבה כל שתהי' המרירות יותר מן הירידה והעדר הגילוי אז יהי' יתרון השמחה אח"כ בקיום המצות כו' וד"ל. וזהו פי' ואהבת את הוי' אלקיך בכל לבבך שיהי' גילוי אלקותו ית' בב' חללי הלב, דהיינו במה שיהיו שניהם מלאי' בעבודת ה' כל חלל מהם כפי בחינתו ומדרגתו זה בבחי' גבורות וזה בבחי' חסדים, וגם בכל איש ואיש לפי ערכו כמ"ש במ"א.

ה) אך הנה כל זה הוא בזמן שהוא כפי הראוי כשעובד ה' באמת להיות במרירות ובשמחה חדוה מסטרא דא כו' אבל כשאינו כן ואז ב' חללי הלב הנ"ל אינן מלאי' בעבודת ה' אלא נהפוך הוא שמלאי' בתאוות העולם הזה שהמרירות שבחלל השמאלי היא בעניני עולם הזה בהעדר בני חיי ומזוני וכיוצא, וכן השמחה שבחלל הימיני היא משלימותו בתאוות עולם הזה, וזהו ענין הגלות ושעבוד מלכיות שנשתעבד בב' חללי הלב להיות מלאים מרצונות אחרים אשר לא לה' המה שבהם יהי' הצער מההעדרן והשמחה משלימותם כו', ועל זה אמר הנביא ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, ציון הוא לשון סימן כמו הציבי לך ציונים כו', אנא סימנא כו', והוא בחי' פנימיות הלב שהוא בחי' האהבה הטבעית ואהבה המסותרת בלב איש ישראל, וגם היא בגלות כמ"ש ויצא (וירד) מבת ציון כל הדרה, ותפדה במשפט הוא בחי' הלכות התורה כדת"א ע"פ כמשפט הראשון כהלכתא קדמייתא כו' וכמארז"ל אין הגליות מתכנסות אלא בזכות המשניות שנאמר גם כי יתנו בגוים עתה אקבצם כו'. ושביה היינו ב' חללי הלב שהם השבוי' של ציון שנשבו ממנה, אבל ציון עצמה אינה בחי' שבוי' שהרי לא הלכה בגלות, רק שירד ממנה כל הדרה כו', והמה יפדו בצדקה.

והענין כי ב' חללי הלב הם שבוי' ממש שיצאו מרשות לרשות אחר כו' שמקודם הי' המרירות והשמחה בעבודת ה', ועכשיו הרי יצאו מרשותו ונכנסו תחת רשות אחר ממש, שהרי המרירות והשמחה הם בתאוות עולם הזה, שהמרירות שהי' ראוי להיות על ריחוקו מה' עתה נהפוך הוא להיות על חסרוני העולם הזה וכן השמחה שהי' ראוי להיות מן המצות עתה היא בתאוות עולם הזה, והרי הם כשבוי' ממש שנכנסו ונשתעבדו תחת רשות אחר כו', אבל בחי' ציון שהוא בחי' פנימיות הלב שהוא בחי' האהבה הטבעי' המסותרת בלב איש ישראל לא נכנסי' תחת רשות אחר שתהי' בחי' אהבה זו נמצאת בבחי' תאוות העוה"ז כי אין לה לעומת זה כלל בקליפות כמ"ש דוד המלך ע"ה הצילה מכפירים יחידתי כו', רק שירד ממנה כל הדרה, שלא תהי' מאירה בגילוי להיות בבחי' מסירת נפש לאבי' שבשמים רק תהא מסותרת ונעלמת כו' אבל ומ"מ לא יצאה מרשותו לגמרי