הוספות41

פי' ומהו הכלי ריקן שידע שהוא רחוק מאד מאחד האמת אעפ"כ עיקר רצונו לדבק באחד האמת, וע"י ג' בחי' האבות וזהו ענין כוננו ידיך, וכמ"ש ע"פ באר חפרוה שרים כו' במחקק היינו ע"י יסוד דדכורא שבא מיסוד דאבא עסק התורה כמ"ש באדר"ן בענין רע"ק שאמר שד"ת יחוקו את לבי, וגם מחקק גימט' רמ"ח היינו רמ"ח פקודין רמ"ח אברים דמלכא שבהם ועל ידם נמשך שפע חכמה עילאה בפנימית המקבל הנק' יסוד דנוק' וזהו כי בועליך עושייך.

והנה המגיד נ"ע ע"פ ומחקק מבין רגליו פי' שיש ב' חקיקות היינו חקיקות יסוד דנוק' מל' אותיות הדבור ע"י הקול כו' כמ"ש בד"ה אד' שפתי תפתח וחקיקת יסוד דאימא אותיות המחשבה ע"י יסוד דאבא וכמ"ש ע"פ ופתחת עליו פתוחי חותם הנה פתוחי חותם הם אותיות דבינה יסוד דאימא שבה נצטיירו אותיות כי הרי החכמה היא בחי' ברק ואין בה שום תמונה רק בינה היא יש ושייך בה אותיות, והנה בינה ומל' הם פנימית הלב וחיצוניות הלב כי בינה ליבא, והם ג"כ בחי' שקראה בתי ובחי' שקראה אמי, וענין חיצוניות הלב ופנימית הלב היינו חיצוניות הלב הוא נמשך מן הדעת והתבוננות בגדולת ה' והתפשטות אור א"ס ב"ה על הנבראים להיות מאין ליש כל צבא השמים העליונים והארץ וכל אשר בה ובטובו מחדש בכל יום תמיד מע"ב ואתה מחיה את כולם כו' אשר בהרחיב דעתו בדברים האלו וכיוצא באלו נמשך לאדם בחי' צעקת הלב לצעוק אל ה' ולמשוך אחריו לדבקה בו ית' בתשוקה וצמאון כו' זהו ענין חיצוניות הלב, אך ענין פנימית הלב נמשך משום כי הקב"ה בכבודו ובעצמו רם ומתנשא וכדכתיב כי נשגב שמו לבדו שאפילו בחי' שמו הוא לבדו דלית מת"ב ואני הוי' לא שניתי כתיב כמו קודם שנברא העולם כו' ומשם נמשך להיות לאדם בחי' צעקה בפנימי' הלב למעלה מן הדעת שלא ליפרד מיחודו ואחדותו ית' ולהיות לבו בוער כרשפי אש שלהבת כו' ולמס"נ באחד כמ"ש בלק"ת בד"ה אתם נצבים פ"ג, וגם זהו ע"ד מ"ש בד"ה זכור דעמלק בפי' מאמר השבטים ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד בבחי' אתהפכא חשוכא לנהורא כך אין בלבינו אלא בבחי' אתכפיא, וכן פי' בזהר תרומה דף קל"ד דענין כשם שאין בלבך אלא אחד זהו עלמא עילאה בינה כך אין בלבינו אלא אחד זהו עלמא תתאה מל', וזהו ענין ב' חוקות דפסח ודפרה כי יצ"מ הוא בחי' אתכפיא כמ"ש לכתך אחרי במדבר בחי' אחור והוא שאינו מתגלה בו האלקות בבחי' חיות ותענוג רק שהוא מכריח וכופה את לבו להטות לבבו אליו ית' ולאהבה אותו כמ"ש בד"ה זכור דעמלק הנ"ל וכ"כ בסש"ב ח"א פל"א וז"ל והנה בחי' זו היא בחי' יצ"מ שנאמר בה כי ברח העם כו' מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו כו' רק מגמתם וחפצם הי' לצאת נפשם האלקית מגלות הסט"א ולדבקה בו ית' עכ"ל לכן לעתיד כשיעביר ד' רוח הטומאה מן הארץ כתיב ובמנוסה לא תלכון. והנה יצ"מ היה ע"י ג' בחי' פסח מצה ומרור ג' קוין כענין כוננו ידיך, וזהו ענין חקת הפסח שפסח הוא מל' כמ"ש במא"א פ' סעיף ח' לשון דלוג דהיינו כנ"ל בענין כי ברח העם לברוח מן