תתקעג

ספ"ק דביצה גבי הדכת התבלין ביו"ט שצריך להטות המכתשת כדי לעשות שינוי נק' אצלי אצלויי, וכך התפלה שהיא המשכת הרצון נק' צלותא והטי' והמשכה שממל' דא"ס נמשך להיות כתר לאצילות שזהו בחי' הרצון כנ"ל, וזהו פי' יהי רצון כלומר שמבקשי' שיומשך מעצמותו ית' שהוא למעלה מבחי' רצון שיהי' נמשך בבחי' רצון שיכבשו רחמיך כו', והרי מובן איך הרצון הוא הטי' והמשכה ממש להדבר, ועד"ז הרצון להתהוות עולמות שע"י רצון זה נמצאו ונבראו כמו שהם עתה וזהו הנק' בחי' רצון ממש, ועז"נ כל אשר חפץ ה' עשה חפץ ורצון ממש. אך בחי' מחה"ק הוא שלפני הרצון דהיינו עד"מ כשעולה במחשבתו לברוא העולמות מאפס המוחלט, ומצינו לרז"ל שאמרו חסד אמר יברא אמת אמר אל יברא, נמצא עד"מ משלו משל למה שהאוזן יכולה לשמוע, שהי' כעין שיקול הדעת לברוא או לא לברוא, וההסכם על הבריאה זהו בחי' מחשבת אנא אמלוך שזהו"ע סוף מעשה שעבמח"ת שהו"ע התענוג מביטול היש שיתהווה היש ודבר נפרד ושיהי' יש זה בטל אליו ית', שזהו פי' אמלוך ואין מלך בלא עם כו', והנה הסכם הזה נק' מחשבה כי אינו כמו הרצון ממש שהוא הטי' כנ"ל, ונק' צנור, אבל ההסכם הוא עד"מ בעצמותו עדיין קודם שנמשך בבחינת רצון ממש, והוא נמשך מההסכם עד שנמשך הרצון כמ"ש בע"ח שער עגולים ויושר ספ"א, וזהו שנק' מחה"ק כי לפעמים גם בינה נק' מחשבה שמלבשת החכמה והרצון וא"כ היא למטה מהחכמה והרצון, אבל בחי' מחה"ק הוא למעלה מהרצה"ע כנ"ל ולכן נק' מח' לפי שהוא כמו בבחי' עצמותו עדיין ודקה מבחי' החפץ והרצון שהם הטי' והמשכה כנ"ל, וזהו מ"ש בפרדס בשער ערכי הכינויים גבי מח' שהביא לשון התיקונים, והא כמה מחשבות אינון שכינתא תתאה אתקריאת מח' וחכ' עילאה מח' ולעילא מכולהו מח' דלית לעילא מינה והיא סתימאה דכל סתימין עילאה דכל עילאין עכ"ל, והפרדס שם פי' דר"ל שא"ס ב"ה עצמו נק' ג"כ מח' באמרו דלית לעילא מינה, והאמת דר"ל על בחי' א"ק שנק' מחה"ק ולית לעילא מינה בנאצלים אבל א"ס ב"ה עצמו אין שייך לקרותו לא מח' ולא רצון וחכ' דלאו מכל אינון מדות איהו כלל וכמשי"ת אי"ה דא"ק עם היותו למעלה מכל האצילות נק' אדם דבריאה, ולכן נק' רעדכ"ר שהוא הרצון המקור לכל הרצונות ואינו עדיין רצון ממש, ולכן הוא ג"כ כולל כל העולמות יחד מראש עד סוף, וכמבואר בע"ח דרגלי א"ק מסתיימי' בעשיה, נמצא בחי' א"ק נמשך עד סוף העשי' משא"כ