תתקסג

בחי' בי"ע לבד, היינו אבי"ע נק' עשי' ועוד שני בחי' בלמעלה מהאצי' בריאה ויצי' היינו א"ק ונקודים או ע"י וא"א כנ"ל ואין זכר כלל לבחי' האצי' שבכללות ההשתל' מהו. וצ"ל לכאורה שבחי' זו הוא הא"ס ב"ה ממש שהעולמו' בי"ע הכללים היינו א"ק הנק' אדם דבריאה הוא לגבי א"ס כלא חשיב כמו עולם הבריאה לגבי האצי' שהוא אלקות וכדמשמע מלשון הע"ח הנ"ל שהבאתי, וזהו ג"כ אינו מובן וצריך ביאור שהרי ידוע דיותר משאין ערוך הדומם הגשמי לגבי האצי' ואפי' לגבי א"ק יותר לאין קץ אין ערוך א"ק לגבי א"ס עד שלגבי א"ס שוין ממש א"ק ועשי' א"כ איך יהי' נערך א"ק לגבי א"ס רק כמו בריאה לגבי אצי' ואף אם ר"ל זה על הקו מא"ס מ"מ הרי האור מעין המאור. ע"כ הג"ה).

ולהבין זה יש להקדים תחלה ענין בחי' עתיק מה ענינו כמו שידוע בסדר השתל' העולמות שבחי' מל' שבעולם העליון נעשי' עתיק לתחתון כמו מל' דא"ק נעשה ע"י לאצי' ומל' דאצי' נעשה עתיק לבריאה וכן מל' דבריאה עתיק ליצי' כו', והענין דהנה ידוע כי אית רצון ואית רצון, פי' שיש ב' מיני רצון הא' הוא הרצון הנולד מן השכל שמחמת שמשכיל בשכלו בטוב ויופי הדבר, לכן רוצה בזה, וזה הרצון הוא הנק' רצון התחתון, (כ"י הר"פ בביאור דכי על כל כבוד חופה והעתקתי לשונו כאן לישוב יותר), אכן אית רצה"ע שלמעלה מהשכל, כענין שאמרו שתוק כך עלה במחשבה שאינו יכול להשיב לו טעם ע"ז שהוא נגד השכל כמו שא' וכי זו תורה וזו שכרה, רק רצונו הוא כך בלי טעם וזהו הרצה"ע, כי רצה"ת אדרבה הוא ע"י הטעם שרואה בשכלו טעם הדבר, ולכן רוצה בזה, וא"כ אם מבחי' זו הי' הרצון ההוא במעשה דר"ע הי' יכול להשיב לו למשה טעם הדבר, ומה שלא השיב לו הטעם רק שתוק, היינו מפני כי רצון זה הוא בחי' רצון שלמעלה מן השכל לכן לא הי' באפשרי להגיד לו הטעם כי הרצון הוא גבוה הרבה ואינו יכול להשתלשל לבא לידי גילוי בשכל, אכן י"ל דא"כ הוא שאין טעם לרצון זה כלל, א"כ יראה ח"ו כמו עקשות ומאי מעליותא דרצון זה עד שיקרא רצה"ע שלמעלה מהשכל, הרי אדרבה אין זה שבח במה שרוצה נגד השכל, רק הענין הוא כי יש מוחא סתימאה, שפי' מה שנק' סתימאה היינו כי בודאי יש טעם על זה הרצון העליון שרוצה כך רק הטעם הוא נשגב ונעלה גבוה מאד שאינו יכול להשתלשל ולבא לידי גילוי, כמו עד"מ באדם שיש לו איזה רצון והטעם כמוס לו לבדו וא"א לו לגלות לזולתו כלל, כן עד"מ למעלה ברצה"ע, הנה הטעם של הרצון א"א לבא לידי גילוי בחכ' ושכל המושג כלל רק הוא למעלה משכל ודעת המושג ומובן, ונק' בחי' זו שכל הנעלם מכל רעיון או קדמות השכל שאינו מתגלה כלל בעולמו' רק לו לבדו הוא, וזהו שנק' מוחא היינו שכל הגבוה רק סתימאה נעלם מכל, לכן אמר שתוק בחי' שתיקה (כתר ל' שתיקה כמו כתר לי זעיר כו' היינו שזה הענין נמשך מרצה"ע הנק' כתר ומקיף על החכמה והשכל המושג סייג לחכמה שתיקה), כך עלה במחשבה שהוא בחי' חכ' סתימאה וטעם העליון שאין ביכולת שום בחי' זולתו ית' להשיגה, ולכן לזולתו נראה כי הוא רק