צג

תשו' עליונה כדכתי' תשב אנוש כו' שהוא צ"ל בשבת, וע"פ הקבלה הוא בחי' ומדריגת עולם הבריאה דאימא שהיא תשו"ע מקננא בכורסיא כו' ולכן מתקיימים העולמות גם בשבת כי השביתה אינה ענין הסתלקות צירופי אותיות שנמשכו בשי"ב ממש רק שהוא בחי' שביתה ונייחא דרוחא ממלאכת עבודה שבבחי' עמל ויגיעה ע"י התגלות התענוג עליון כו' וד"ל, וזהו ענין מ"ש כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא וכו' לעשות פי' שהשביתה לא הי' רק מבחי' לעשות דהיינו מה שהיה מקודם בחי' עסק עשי' גשמי' שהוא ענין מלאכת עבודה מזה שבת ביום השביעי ע"י עלי' בבחי' תענוג עליון וכו' אבל הצירופי אותיות באמת אין מסתלקין גם אפי' על רגע א' כנ"ל, והנה כדי שימשיך האדם קדושת השבת ע"ע להאיר בו מקדושת היום שהוא ענין בחי' ומדריגות התענוג עליון הנ"ל לזה צריך הכנה בתחילה בששת ימי השבוע כמארז"ל מי שטרח בע"ש יאכל בשבת והוא בחי' התפילה של כל יום שהתפילה נק' בזוהר בשם סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה אשר בו וע"י מלאכי אלקים עולים ויורדים בו דהיינו שכל הטוב שאדם עושה בכל יום בקיום התומ"צ הוא עולה למעלה באמצעיות התפילה של אותו היום וכל התפילה של חול נכללת בשבת וכן בשבת נמשך אח"כ הארה לכל יום מימי החול ע"י אמצעיות התפילה של אותו היום כו'.

וביאור הענין יובן בהקדם להבין תחילה ענין ירידת הנשמות להתלבש בגופות שהיא בחי' ירידה לצורך עלי' כידוע, והענין כי מקור הנשמות הוא מבחי' מח' העליונה כידוע מארז"ל ישראל עלו במחשבה כי המלאכים הן הן שנמשכים מאותיות הדבור כמ"ש רז"ל ועוף יעופף ועוף זה מיכאל כו' והיינו שנבראו בשי"ב שאז הוא שאמר צירופי אותיות אלו ולאחר שית אלפי שנין דהאי עלמא אתבטלא ויפרדו לפי שחיותם הוא מהדיבור וכתיב עת לחשות ועת לדבר שמקודם וי"ב הי' עת לחשות ובוי"ב שאמר העשרה מאמרות וגם עתה שדבריו חיים וקיימים ומלובשים בתוך כל הנבראים הוא עת לדבר ואחרי ככלות הכל אחר שית אלפי שנין דהוי עלמא ויסתלקו בחי' אותיות הנ"ל כי אז הוא עת לחשות אזי גם הנבראים שנתהוו מאותיות הדבור ובכללם המלאכים יופרדו משא"כ הנשמות שנלקחו מאותיות המח' הם נצחיים כשם שהמחשבה עצמה היא נצחיית כו', והנה תכלית ירידתם בגופות הוא צורך עלי' כי הנה גם המח' אע"פ שהיא נצחיות מ"מ אינה נקראת רק לבוש כמ"ש אליהו ז"ל לבושין תקינת לון דמנייהו פרחין נשמתין לב"נ כמו עד"מ בנפש מו"ד הן הן בחי' לבושים שלה כי אע"פ דאחה"ע מהגרון ובומ"ף מהשפתיים כו' לא שבגרון הם מתהווים אלא שמתגלים דרך הגרון והשפתים ושאר הה' מוצאות הפה אבל עצמיות ומהותן הם קבועים בנפש והם בחי' לבושי הנפש ומשם הם נמשכים ומתגלות במו"ד האותיות שבדבור נק' לבושים חיצונים והאותי' שבמח' נק' לבושים פנימים עד"מ בגשמיות כשזורק אבן בידו פעמים יפול האבן בקירוב מקום ופעמים בריחוק וזה תלוי לפ"ע כח הנמשך ומתפשט