צב

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים

[נאמרה בק' ראהטשאוו הבירה שנת תקצ"ו לפ"ק]

ויהיו בני ישראל במדבר וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת, ופי' בזוהר דהוי דייק באילנא דעה"ח ועה"ד טו"ר כו'. הנה כתי' ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת וכו' וצ"ל דקדוק הלשון שאמרו לעשות מה זו שמירה לעשי', אך הענין יובן בהקדם כללות ענין שבת מהו דכתיב כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש, ששת ימים עשה ה' את השמים כו' היינו ע"י הע"מ כי הוא אמר ויהי יהי אור ויהי אור כו' תוצא הארץ כו' ויהי כן כו' וע"כ פי' וביום השביעי שבת לכאורה היינו שנח ופסק מלדבר ולהוציא אותיות אלו דע"מ, ולפ"ז קשה והלא מתקיימים העולמות וכל אשר בהם בשמים ממעל ועל הארץ מתחת מאותיות אלו דע"מ והמה חיות העולמות ממש וקיומן ומתלבשין בתוכן כמ"ש ע"פ לעולם ה' דברך נצב בשמים כו', ואילו היו האותיות מסתלקי' אפי' רגע א' מיד היו כלא היו כמו קודם שאמר יהי רקיע כו' בק"ו מקי"ס וא"כ בשבת ששבת ממלאכתו ונח מלדבר ומלהוציא מילין יהי אור יהי רקיע א"כ איך מתקיימים העולמות והנמצאים המחודשים מאין ליש ע"י אותן האותיות דע"מ כו' כידוע דאין ויש הן תרין רעין דלא מתפרשין, והענין דכתי' בשבת כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלקים לעשות לכאורה הוא כפל לשון ברא לעשות כו', אמנם הענין כי הוא עד"מ אדם העוסק באיזה מלאכת עבודה כמו המצייר איזה ציור או כותב איזה כתב בדעה והשכל שבשעת עסקו במלאכה זו הרי המח' מתלבשת בהעשי' ההיא ולעיין ולהשגיח בפרטות המלאכה ההיא להוציא אל הפועל ובתוך המח' מתלבש השכל שהוא חושב ע"פ עצת שכלו כו' ואחרי כלותו לעשות את המעשה בגמרו את המלאכה אזי תנוח מחשבתו ותחדל מעשות ואז יעיין ומסתכל בפ"ע בטיבות המלאכה איך שיפה עשה מאוד ואז יתענג מזה, ותענוג זה הוא המתגלה דווקא אחר גמר המלאכה בעת שנגמרת כולה שאז מתבונן בטובה ומתכשרת לפניו ונמשך בה תענוג משא"כ באמצע עסק המלאכה אין לו תענוג עדיין רק אדרבא כוחות הנפש מושפלין בעמל ויגיעה לפעול המלאכה ההיא כנ"ל, וכך עד"מ למעלה שבוי"ב הי' ירידת והמשכת אלקותו ית' להוות העולמות עם היות כי בדבר ה' לבד השמים נעשו הרי בתוך הדיבור מתלבשת המח' שהרי כלום מדברים אם לא מה שחושבים והמח' היא לפי השכל וכך כתיב בחכ' יסד ארץ כו' ואח"כ ביום השישי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם שנגמרה מלאכת התהוות העולמות אזי ויכל אלקים וכתרגומו כו' כי ויכל הוא כלתה נפשי כו' כלומר שהתענג ממלאכתו אשר עשה בשי"ב הנ"ל כי הוכשרו מאוד בעיניו כמ"ש וירא אלקים את אשר עשה והנה טוב מאוד וזה נק' שביתה ומנוחה כלומר שנח ממלאכת עבודה שבבחי' עמל ויגיעה רק אז הוא עליית העולמות שמתעלים בבחי' תענוג העליון סתימא דכ"ס שהוא ית' מקבל נחת מזה שזה מקור התענוג העליון והוא ענין עליותיו כו' ולכן שב"ת אותיו' תש"ב כי הוא בחי'