כז

(ע' בד"ה נאוו לחייך) ויש ע"י נצחון לנצח ולהתגבר בעבודת ה' בסור מרע וע"ט (עמ"ש בד"ה והנצח זו ירושלים ובד"ה למנצח על השמינית ובד"ה אלה מסעי) ויש ע"י הודי' (עמ"ש בד"ה אתה הצבת גבולות ארץ ובד"ה יהודה אתה) וכן יש עבודה ע"י התנשאות כמארז"ל ישראל בני מלכים הם וכמ"ש ויגבה לבו בדרכי ה' ויש ע"י שפלות כו', והנה אהרן הוא המדליק את הנרות הללו לפי שהוא משבעה רועים הממשיכי' חיות אלקות לכללות נש"י והוא המשיך להעלות אהבה עזה לה' ולהגדיל מדורת אש האה' כרשפי אש שלהבת מתלהטת בקרב איש ולב עמוק והוא בחי' אש יו"ד בחי' גבורות דאבא כי באהרן נא' ונחנו מה והוא הרצוא שמבחי' שם מ"ה, וע"י שממשיך בחי' הרצוא מבחי' כח מ"ה בנפש עי"ז נמשך ג"כ בחי' זו בעולם כנ"ל.

ויובן בהקדים ההפרש ויתרון מעלת בחי' אהרן על מעלת ומדריגת אברהם אע"ה שנק' אברהם אוהבי כי באברהם הוא אומר הלוך ונסוע הנגבה פי' שהלך ממדריגה למדריגה ממטלמ"ע עד שנתדבק בבחי' הנגבה שהוא בחי' אהבת ה' לדבקה בו בדביקה וחשיקה וצימאון כו' (ע' ענין הנגבה בזח"א פ' ל"ל דפ"ג ע"ב גבי לבתר הלוך ונסוע הנגבה דקביל בי' רוח כו' ודף פ"ד ריש ע"א דהיינו בבחי' ז"א דאצי' שנק' רוח למעל' מבחי' מל' שנק' נפש, וע' בפ' ויגש דר"ו ע"א. והנה בדרום הוא יבושת ותוקף החום דהיינו האה' בבחי' צמאון, והנה המנורה ג"כ בדרום) ועד"ז תקנו לומר ב"ש תחלה ואח"כ פסוד"ז עד שאח"כ מגיע למדריגת ואהבת שבק"ש וגו' כי ואהבת אינו ציווי על מדת האה' טבעית שבלב כי הרי מדת אה' זו הטבעית ודאי מסותרת בלב כאו"א מישראל אלא ואהבת מל' אבה שהוא פי' וענין רצון, לפי שהרצון הוא פנימיות המדות כמו שאנו רואים בחוש שהרצון מנהיג המדות של אדם שאפי' אם יש לפניו דבר שיש תענוג לפי טבע המדות אם מסלק רצונו ממנו מפני איזה טו"ד אינו מקבל נחת ותענוג ממנו וכן להיפך בדבר של צער ויסורים אם עושה רצונו לכך כו', והרי המדות תלוים ברצון והיינו שהוא פנימיותם וחיותם (כי הרצון הוא בחי' כתר ואית רצון ואית רצון היינו רצון הנמשך מהשכל ויש רצון עליון שלמעלה מהשכל, ועמ"ש מזה בד"ה ויקהל משה, עכ"פ גם רצון הנמשך מהשכל הוא למעלה מהמדות הנמשך מהשכל שהם ו"ק דז"א והרצון הוא כתר דז"א ועיין מזה בסידור בביאור ע"פ כי על כל כבוד חופה, שת"ת דאימא נעשה כתר לז"א, והוא למעלה גם מהמוחין דז"א וכ"ש מהמדות דז"א, וראי' לכ"ז ממ"ש בתורה ס"פ בראשית אמחה את האדם כו' כי יצר לב האדם רק רע כה"י, ואח"כ בפ' נח אחר שהקריב נח קרבן וכתיב וירח ה' את ריח הניחוח נאמר לא אוסיף לקלל עוד כו' כי יצר לב האדם רע מנעוריו הרי שזה הטעם עצמו שמתחילה הי' נמשך ממנו חובה מה שיצר לב האדם רע עתה נמשך ממנו