תרלד

בפנימיות בחי' אה"ר שזהו ענין בחי' ומדריגת כה"ג כו', וזהו כענין שע"י שלובש האורים והתומים מאיר בו רוח הקודש כו', וי"ל שלכן נק' בגדי קדש שבהם ועל ידם נמשך קודש העליון, וכמו שהשמן נק' ג"כ שמן משחת קדש כו'.

ד) והנה מטעם זה יש גבול ושיעור לאכילה כי אין האדם יכול לאכול רק כפי שיעור שהאצטומכא מחזקת ולא יותר מדאי כידוע, אבל הלבושים הרי אדם יכול ללבוש כמה לבושים זע"ז כו', והיינו לפי שהא"פ אינו אלא לפי הכלי המחזיקו, אבל בחי' המקיף אחרי היותו למעלה ע"ג הכלי ואינו מוגבל בכלי כלל, הנה הארתו בלתי מוגבלת בכלי כלל ואין לה שיעור, והיינו ההפרש בין המזון ללבוש כי המזון בחי' א"פ והלבוש בחי' או"מ כנ"ל (ובזה יובן ענין ג' אלפים משלי שלמה כי שורש המשלים מבחי' מקיף דהיינו להלביש לאור השכל במשל מידה כו' ואין קץ להלבשתו ויוכל להלביש לאור השכל בלבוש היותר עליון מבלי שיעור, משא"כ אור השכל עצמו כו') וזהו הטעם ג"כ שנק' סוכ"ע בשם לבוש דוקא להיותו בלתי מאיר בבחי' א"פ גם בג"ע כנ"ל להיות העונג הנעלם בבחי' הרוממות שבלתי מאיר בעולמות ואינו נקלט ונתפס בגדר השגה שמקבלים בג"ע וכיוצא משום דלית מחשבה תפיסא בעצמות אוא"ס כלל כידוע, וז"ש עין לא ראתה כו' (ועיין באגה"ק סי' כ"ט בד"ה אשת חיל עטרת בעלה מענין לבושים אלו), משא"כ בחי' ממכ"ע שהוא בא בבחי' גילוי אור למקבלים לכל אחד ואחד במדריגתו כנ"ל ה"ז כמו בחי' המזון שהוא בחי' א"פ המוגבל בשיעור ומדה, וכמו הנשמות שנהנין מזיו בג"ע העליון ותחתון כו' שיש גבול לתענוג זה והולך ומתמעט כו' למטה כנ"ל, וזהו ג"כ ההפרש בין תורה למצות, כי הנה מבואר בע"ח שהתורה היא בחי' מזון לנפש האלקי' והמצות נעשי' בחי' לבושים בג"ע (ועמ"ש מזה בד"ה מזמור שיר חנוכת הבית, ומ"ש בד"ה אוסרי לגפן עירה בפי' כבס ביין לבושו שיש לפרש שע"י יינה של תורה הוא כיבוס הלבוש שממעשה המצות ע"ד והחכ' תחי' בעליה בד"ה מנורת זהב כולה), ושורש הלבוש הוא בבחי' א"מ שהיא בחי' סוכ"ע כנ"ל, וע"כ שורש המצות ג"כ בבחי' סובב ושורש התורה שנק' מזון הוא בבחי' א"פ שהוא בחי' ממכ"ע כנ"ל.

וביאור הדברים הנה התורה היא ביאור ופירוש על כל המצות דהיינו מה שנתפס ומושג בהשגה וטעם במוח האדם להבין ולהשכיל מעשה המצוה וטעמה ואיך לעשותה בפועל, משא"כ המצות עצמן בשרשם אין להם טעם כלל (הג"ה עמ"ש בלק"ת בד"ה ועתה יגדל נא כח אד' ובהביאור שם בסופו עכ"ה) כי הרי מצות נקראו בשם פנימיות הרצון העליון ב"ה וידוע דכל בחי' רצון בפנימיותו הוא למעלה מן הטעם והשכל לגמרי אך הנה בחי' העונג והשעשועים