תקכב

אלף זה למטה מטה עד תיו שהוא בחי' מל' סופא דכל דרגין, היינו ע"י מדתו של יעקב דוקא מדת הרחמים לפי שהוא בריח התיכון המבריח מן קצה העליון לקצה התחתון מטעם הנ"ל וד"ל. אך במה מעוררים בחי' ר"ר הנ"ל ע"י מדתו של יעקב שהוא הרחמים הנה הוא ע"י הבכי' דמים תחתונים בוכים אנן בעינן למהוי קדם מלכא, פי' שבבכי' זאת מעוררים ר"ר על עוצם ריחוקם מאחד כמשל בן המלך שצועק אל אביו מתוך עומק בור השבי' בבכיות גדולות לעורר רחמי האב להעלותו משם כו' כך בחי' הניצוצי' שנפלו בשאול צלמות בחושך החומרי דעוה"ז השפל נק' מים תחתוני' בוכים כו', שצועקין לעלות ולכלל באחד ונק' מי בוכים כידוע ואז דוקא מעוררים לר"ר העליונים משא"כ כשהבן בריחוק לגמרי ואין קולו מגיע אל אזני אביו שאינו מעורר רחמי האב כלל, אמנם אחר הרחמנות נמשך ג"כ בחי' שמחה עד"מ ביציאת הבן מבית השבי' שישמחו האב והבן יחד מאד מאד. וז"ש רננו צדיקים בה' רינה זו היא שמחה שלאחר הבכי' מן הריחוק, עד"מ ב' אוהבים מופלגים שרואים זא"ז אחר ריחוקם זה כמה ימים, או אוהב דבק מאח שנפל בצרה וניצול שישמח בו מאד וכיוצא, וז"ש רננו צדיקים ב' צדיקים צדיק עליון שהוא אא"ס ב"ה וצדיק תחתון שהן כנ"י בהעלאות הנשמות מחשך הגס אחר הבכי' כנ"ל שנמשך רינה ושמחה בה' וישראל יחד. ומ"ש בה' לפי שב' הצדיקים שוין למעלה בעצמות א"ס שאין שם בחי' מעלה ומטה כלל כידוע, וזהו וצדקתך ירננו וד"ל.

ה) וזהו ואולם חי אני (וע' מזה עוד בעה"ק ח"ג פס"ג) וימלא כבוד ה' את כל הארץ, כי הנה עיקר טעות המרגלי' הי' באמרם חזק הוא ממנו, (וארז"ל ממנו כבי' אפי' בעה"ב אינו יכול להוציא כליו משם) (והענין י"ל ע"ד מ"ש הרמ"ז פ' שלח דף קנ"ח ע"ב בענין היש בה עץ אם אין שאמרו זה ע"ד היש ד' בקרבינו אם אין כי נסתפקו שמא אין האריך בעצמו שולטת עליהם כי אם דרך זעיר דוקא וזה עון גדול מעין אותם האומרים שהשגחת הש"י הוא על השמים לבד והשמים שולטים על הארץ עכ"ל, וביאור הדברים שסברו כי בא"א עצמו נאמר אם צדקת מה תתן לו כו' רק זה נמשך מהשגחת ז"א שנק' מדותיו ית', וחשבו שלנגד בחי' ז"א שייך לומר שלפעמים גובר ז"א דקליפה כענין עת אשר שלט האדם באדם והיינו ע"י שהקליפה מקבלת משבה"כ דעולם התהו כו' וכמ"ש בד"ה ויאבק איש עמו בענין אם תגביהי כנשר כו', וזהו שאמרו אין בעה"ב שהוא ז"א יכול להוציא כליו משם, והיינו מה שנפל בשבה"כ, או ח"ו קאי גם על בחי' אני שבתוך הגולה כו', והיינו דאיתא בזח"א פ' נח דע"ג ע"ב ורזא דבת שבע דאתיהיבת לאוריה החתי בקדמיתא פוק ודוק ותשכח אמאי אתייהיבת ארעא קדישא לכנען עד לא ייתון ישראל ותשכח מלה דא, וכ' בזח"מ שם וז"ל בפ' לך דף פ"ג פירש הענין ואמר כי א"א להתקשר בקדושה ובטהרה כ"א להצטרף קודם בטומאה דלית טהור אלא טהור דנפק מגו טמא ולכן הוצרכה הארץ להיות תח"י כנען וישלוט בה כדי שאח"כ יהי' נקרא ארץ ישראל ולא ארץ כנען ארץ הקליפות וזהו טהור דנפיק מגו טמא ולא סגי בלאו הכי, דמאבינו הראשון שחטא בעה"ד טו"ר כל עניני הקדושה מעורבין טו"ר וצריך להפריד הטוב מן הרע, וכמ"כ הוצרכה בת שבע להיות תח"י אוריה החתי שהוא רמז לבת שבע העליונה היותה מלובשת בקליפות בעה"ד טו"ר ואח"כ תצא מהרע ותבא אל הטוב דהיינו