שלט²

להפתילה שורף ומכלה מעט מעט הנבלע בפתילה מן השמן, כן בנשמת האדם הפתילה היא נה"ט כח המתאוה גשמי' שבלב, ושמן הוא חכמה שבהתבוננות נה"א המשגת בחי' אלקות בכח השכל כשאינו עדיין כלל בלב, והאור הוא גילוי ההארה אלקי' שלמעלה מזמן ומקום שמאיר בכח השכלה וברשפי אש ושלהבת י"ה עד שנתפעל מוחו ולבו בגדולת הוי' וה"ז כדמיון האור בפתילה שטבע האור להסתלק במקור חוצבו שתחת גלגל הירח אש היסודי לכן כל מה שיש לאור אש היסודי שמן יותר עם פתילה עבה וארוכה שיתאחז בה בכל עוביה והקיפה תגדל ותתרבה הסתלקותה ביותר התגברות, כן כשנכנסת אור שפע השגת אלקו' מאין ליש וכדומה בנה"ט יותר בעובי' והקיפה תגדל ותתרבה הסתלקות ביותר כ"א לא הי' החכ' הי' האור קופץ מעל נה"ט מפני שהיא רוח הגסה ומסכסכת מאד ואין מקבלת האור בתוך תוכה אלא מבחוץ לכן צריך למושחה בשמן תמיד ע"ד ושמן על ראשך וגו' דהיינו השגה במוחו בהעמקה גדולה אע"פ שאין עדיין בעומק הלב מ"מ ע"י המשיחה מעט השמן שנחית מלעילא מחמת עמקות המוח לא יקפוץ האור מעלי' אלא יתאחז בה ויכנס בתוך תוכה עד שיכלה השמן שבלוע בה ובריבוי השמן ישהא יותר אחיזת האור דהיינו כל מה שמרחיב יותר התבוננות ומכניסה בעומק הלב יהי' אחיזת האור האלקי' להיות הרצון לה' לבדו בבחי' הסתלקות תמיד בקביעות לא יכבה וישונה בשינוי העתים וכל מה שיתמעט השמן תכבה במהרה ביותר, וכן כשהאור מעט מזעיר יכול ריבוי השמן לכבותה דהיינו כשאין לו רשפי אש כ"כ והוא מרבה בהתבוננו' במוחו לבד ואף שיאיר מעט מזעיר יכול ריבוי השמן שהוא התבוננות לקררה ולא תאיר כ"כ, וכל שיתרבה השלהבת צריך ריבוי השמן ביותר שיכלהו האור. וענין הכליון של השמן הוא כשהלב בחי' פנימיותו רואה ראי' השגת אלקות כמו שהוא באמת למעלה מהשגתו זה כליון וביטול ההשגה, וכל מה שהלב רואה ביותר בפנימיותו מצד אור רב שנתגבר צריך ריבוי שמן ביותר שיהי' מה להתבטל ויתאחז האור רב לכלותו. והנה ענין הטבת הנרות כי הנה לפעמים הנר כבה אף שיהי' הרבה שמן כגון שהיא במקום חושך של בור וחפירה עמוקה בקרקע שאין אויר שם שהבל הגס והחום של העפר שבעומק החפירה מונע הסילוק והגבהה של האש, כי מצד האויר והרוח שבאש יוגבה קצת האש לכן יודלק האור אבל בבור עמוק אין רוח שיוגבה על ידו, ועוד זאת שהאויר הגס אשר שם מכבהו לגמרי כמו שיוחנק האדם בכסותו עליו כרים וכסתות, כן כשכח המתאוה תאוה גשמי' רוח הבהמה יורדת למטה מאד בריבוי עוצם נקודת הלב ה"ז היפוך רוח האדם העולה למעלה והוא הבל הגס אשר ימנע אור האלקי שתוכל להאיר בנפשו בכח מה שבה בשעת התפלה ואם תאיר קצת מהרה תכבה מפני שאין אויר ורוח דהיינו הפשטות אהבות רעות כ"א יש לו ההפקירות והביטול מעניני עוה"ז שלא לחפוץ עניני עצמו הב הב ולהיות לבו נמשך אחרי ה' אף בבחי' קרירות הוא בחי' רוח העולה, והנה ענין ההטבה של הנרות של נה"א שיאיר בפנימי' הלב אינו אלא ע"י הרצון של הנפש שהוא התפשטות בחי' עצמי' הנפש שהוא בחי' בל"ג של הנפש נגד כחותיה שהם השכל והמדות שהמה הארות בעלמא נמשכו בצמצום גדול מן הרצון אבל הרצון התפשטותו עד מאד להיות התפשטות העצמי' כידוע, וידוע שא"א מלובש ומצומצם תוך כל מדה ומדה ומקיף את כולם ורעותא זה דלבא הנק' כתר דז"א הוא מן הרצון המקיף הגדול על כחות הנפש שהיא למעלה מן השכל, והמדות שבו נק' טורי חשוכא שהם שם בהעלם גדול והתפשטותם בהרחבה גדולה כמו