סז

אהי' אצלו אמון

[ואהי' אצלו אמון]

אמון פדגוג, לשון מפרנס (כי משה אמר מאין לי בשר, פי' שהי' למעלה מבחי' בשר אף כמו שהם לאחר הבירור שהוא התלהבות ורשפי אש, לפי שבמשה כתיב ונחנו מה, כן פי' לקמן בד"ה בהעלותך את הנרות דרוש השני פ"ב) רק מן ירד בזכותו (שהוא מזון הנמשך מיחו"ע ביטול, מזונא דחכמתא). אבל התורה משבחת א"ע ואהי' אצלו אמון שיכולה היא לירד ממעלתה שיהי' רועה ומפרנס נש"י, וזהו לכו לחמו בלחמי (וזהו ע"ד המאור שבה מחזירן למוטב במד"ר תחלת איכה. ועוד כמ"ש ולחם לבב אנוש יסעד אף בבחי' עקוב הלב ואנוש הוא מ"מ הלחם דתורה יסעדנו כמ"ש בלק"ת בשה"ש בד"ה צאינה וראינה דרוש השני), והנה גילוי זה להיות התורה בבחי' לחם הוא בשבועות זמן מ"ת, שהקריבו שתי הלחם (שהם המשכת הדעת בנש"י ונמשכים מדעת עליון סוכ"ע כמ"ש בלק"ת פ' אמור בסוף הביאור ע"פ והניף הכהן אותם ושני הכבשים י"ל מ"ש מאין לי בשר, והוא ע"ד יבא כל בשר להשתחוות לפני) כי בימי הספירה הוא ימי יניקה (צ"ע בד"ה מי יתנך כאח לי בפי' יונק שדי אמי פי' ג"כ תשבע"פ, ואיך אומר כאן דשתי הלחם זהו תשב"כ ותשבע"פ ועמ"ש ע"פ ושדי כמגדלות, ועיין מענין מוחין דיניקה ומוחין דגדלות בהביאור ע"פ משה ידבר) דהיינו הגדלת המדות ע"י המוחין, להיות בבחי' אתכפיא ע"י המשכת מוחין דיניקה, אך אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן זהו שתי הלחם (פי' שהוא ענין גילוי הדעת הנעלם שלמעלה מעלה מדעת המושג כמ"ש לעיל פ' במדבר בד"ה וספרתם לכם, פ"ג, וע"ש מענין שעורה הוא ענין השגת הנפש בחי' גילוי אור א"ס ב"ה בעלמא דאתגליא י"ל זהו ענין מוחין דיניקה הנמשכים בימי ספירת העומר שעורים), ופי' ממושבותיכם תביאו מבחי' ק"ש במס"נ תביאו לחם תוכלו להמשיך לכם התורה שתהי' בבחי' לחם כו' וק"ש היא מיושב (וזהו ע"ד קומי לך רעייתי שכדי שתהי' רעייתי מפרנסתי צ"ל קומי לך, וכמ"כ כדי שתהי' התורה בחי' לחמו בלחמי צ"ל ממושבותיכם תביאו).

ב) ואח"כ ואהי' שעשועים יום יום, יובן ע"פ ענין זמירות היו לי חוקיך, דוד זמירות קרית להו, זמירות כמו כשערב לאדם איזו ניגון יכול לזמר ולנגן אותו כמה פעמים, וכך היו לי חוקיך, שהגם שאין למצוה זו שום טעם ודעת בשכל המושג ומובן הרי יסודתה מרצון העליון ב"ה שלמעלה מבחי' טעם ודעת הנמשך מבחי' חכמה עילאה, שכל בחי' השגה ותענוג אינו אלא בבחי' זו, והרצון עליון הוא למעלה מבחי' החכמה, ולכן הי' דוד שמח שמחה גדולה בעסק התומ"צ, אך מ"מ נענש דוד ע"ז, לפי שזה השבח דזמירות הוא מצד הרצון עליון שבמצות והרצון הוא בחי' אחוריים ובחי' חיצוניות לגבי העונג העליון המלובש בו, וזהו אשר קדשנו במצותיו אשר לשון הילול ושבח והוא על עוצם ריבוי התענוג שיש בזה כו', וענין חוקיך עמ"ש ע"פ אם בחקתי תלכו.

ג) והנה ההפרש שבין בחי' אחוריים לבחי' פנים, שבעורף עור א' מכסה את כולם בשוה, משא"כ בפנים התחלקות האברים עינים לראות ואזנים