רצא

דאו"א בחג"ת דז"א ומז"א לרחל מקור דבי"ע כנ"ל (וי"ל * שזהו ג"כ ענין תשר"ק ומנצפ"ך בתקנת שבת כו' ע"י מוסף דשבת ב' כבשים הוא המשכה באותיות דזו"נ משרש האותיות תי"ו רשים רשימו לע"י וכמ"ש במ"א) ואמנם ענין הנפת שני הכבשים בשבועות היינו לשרשן ומקורן לבחי' כשבים היינו שבחי' כבש שהש' למטה מן הב' יתעלה לשרשו ומקורו בחי' כשב שהש' לפני הב' דהיינו שיתעלה ז"א לשרשו ומקורו חג"ת דאריך שלמעלה וזהו והניף הכהן אותם כו' לפני ה' למעלה מהחכמה כו'. והנה כשהש' למטה מהב' נצרך להמתיק דיני לאה ורחל שלא יהי' יניקת החיצונים מבחי' הש' ח"ו דהיינו מהמדות וכנזכר בזהר בראשית ר"פ בראשית גבי עאלת אות ש' כו' אמר לה יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת אבל הואיל ואתוון דזיופא נטלין לך למהוי עמהון ואז נק' שקר ע"ש, והיינו ענין יניקת החיצונים מהמדות עליונות דאות ש' וע' בזהר פ' מקץ ד' ר"ד ע"א ובפ' תרומה דף קמ"ח ע"ב, ועיין בפע"ח בכוונת קבלת שבת, ולכן מקריבין התמיד בבחי' התעוררות רחמים שלא יומשך האור רק בקדושה כו', אבל כשמניפין בחי' כבש לשרשו בחי' חג"ת דאריך שנק' כשב שם אין שום שליטה ויניקה כלל לחיצונים (וי"ל רמז לזה בכתוב ממ"ש בפ' אמור שור או כשב כו' ואח"כ נאמר והניף אותם כו' היינו שהתנופה לבחי' כשב שהש' קודם לב' כו' והנה י"ל כבש התנהגות הש' מדות ע"י המוחין והוא ע"ד רך כקנה עולם התיקון אכן כש"ב הש' קודם לב' המדות שלמעלה מהשכל והם בבחי' תוקף המדות ואעפ"כ תיקון והתכללות וכענין עקודים בכלי א' כו' וכנ"ל).

ו) אך הנה תנופת שני הכבשים היו עם שתי הלחם דייקא ואיתא במשנה פ"ה דמנחות נותן שתי הלחם ע"ג שני הכבשים כו'. ולהבין מדוע הי' הלחם מלמעלה הרי מדריגת חי נכבד במעלה מצומח. אך הענין כמו שהאדם אף שהוא מדבר וגבוה הרבה מדצ"ח אעפ"כ בשרשן נלקחו הדצ"ח מבחי' עליונה יותר מהאדם דהיינו ענין עולם התהו הגבוה מעולם התיקון רק שנפלו למטה יותר מהאדם ע"י שבה"כ, ולכן האדם מקבל חיותו מדצ"ח, כמו"כ בדצ"ח עצמן עם היות ששרש כולן מעולם התהו אך גם בתהו יש מדריגות רבות זו למעלה מזו וכשנפלו בשבה"כ הנה מה שהי' שם גבוה יותר נפל למטה יותר כנודע ממשל נפילת אבן מראש החומה כו' וכמ"ש באור החיים בענין ארי' ושור וכמ"ש במ"א, ועד"ז בענין דצ"ח שצומח הוא מדרגה שלמטה יותר ממדרגת החי היינו לפי ששרשו בתהו גבוה יותר משרש החי ולכן בנפילתו למטה בשבה"כ לא יכול להתלבש בבחי' חי רק במדריגה שלמטה מזה היינו בחי' צומח ולכן החי ניזון ומקבל חיותו מהצומח וגם האדם שניזון משניהם אעפי"כ לחם דייקא לבב אנוש יסעד, משא"כ בשר אף שמרבה דם אינו משביע כמו הלחם ולכן אין מברכים בהמ"ז רק על לחם דייקא והיינו לפי ששרש הצומח (ובפרט לחם וחטה דעת כו') שרשו גבוה בתהו משרש החי וע"כ אף שנפל למטה יותר מ"מ מעלת שהוא משביע נשאר בו יותר מבחי, ולכן כשמניפין שתי הלחם ושני הכבשים לשרשן אז הלחם מלמעלה כי שם בשרשן הם