קמג

מחמת שימצא קורת רוח ותענוג באותה הדבר שרוצה, וז"ש ועמך לא חפצתי בארץ כו' בבחי' הרצון הפנימי והעצמי שנק' חפץ שכל חפצו וכל ישעו יהי' רק לדבקה בו ית', וכל צרכי העוה"ז שצריך להשתמש בהם לחיי גופו כו' שצריך עכ"פ להיות הרצון שלו בהם, יהי' רק בבחי' הרצון ולא בבחי' החפץ וכנ"ל במי שכופין אותו כו' ככה יהי' כל רצונו בצרכי העולם בבחי' בע"כ וכמאן דשדי בתר כתפי' כו' ולא מבחי' החפץ האמיתי וכמ"ש בר"א דומה עליו כמו שכפאו כו' להיות שאדם בגוף א"א לו בלתי רצונות אחרים כמו במאכל ומשתה וכדומה אך שהרצונות הללו יהי' רק בבחי' אחוריים וחיצוני' ועיקר חפצו הפנימי יהי' רק להוי' לבדו כו', שזהו ג"כ מ"ש צמאה לך נפשי כו' וכן צמאה נפשי לאלקי' שהצמאון בא מצד שאין רצונו מתיישבת ומתקבלת בשום דבר זולתו ית' רק תשוקת לבו אליו ית' (וכמ"ש בלק"ת ד"ה אני ישנה כו'), וכ"ז מצד ההתבוננות ה' שאין ערוך כלל גם להאור והחיות המתלבש בעולמו' להחיותם כו' לגבי שרשו ומקורו בעצמו' אוא"ס גם בבחי' שמו לבדו כנ"ל ע"כ יבא למס"נ שהוא מסירת הרצון העצמי והפנימי להוי' לבדו שז"ש ועמך לא חפצתי בארץ כו' וד"ל, והנה עיקר מס"נ הנ"ל הוא מ"ש בזהר למסור נפשו באחד שזהו בפסוק ראשון שמע ישראל כו' וכן הוא בגמ' בר"י הנשיא שהי' מעביר ידו ע"ג עיניו בפסוק ראשון לבד דמשמע שזהו עיקר המס"נ וכמ"ש בר"ע שיצאה נשמתו באחד כו', ובגמ' משמע דעיקר המס"נ הוא מ"ש ובכל נפשך אפי' הוא נוטל את נפשיך כו' וכמ"ש ר"ע כל ימי הייתי מצטער על מס"נ ובכל נפשיך כו', הענין הוא דיש ב' מיני מס"נ הא' מס"נ דנשה"א והוא ענין מס"נ באחד כו' והב' מס"נ דנה"ב והוא המס"נ דבכל נפשיך כמ"ש במ"א. ולהבין ענין ב' בחי' דמס"נ הללו דנשה"א ונשה"ב וההפרש ביניהם יש להקדים בענין ההפרש בין שרפים לחיות הקודש והאופנים כו', דלכאורה מצינו מעלה יתירה בחיוה"ק והאופנים יותר מבשרפי' והוא מה שנא' בהם והאופנים וחיוה"ק ברעש גדול מתנשאים כו' שהרעש הגדול הזה בא מצד גודל ההתפעלות שיש להם באור האלקי בעבודתם מה שלא מצינו כזה בשרפי' כו', ובאמת הרי ידוע דהשרפי' למע' מחיוה"ק והאופנים כי השרפים בבריאה וחיוה"ק ביצי' והאופנים בעשי' כידוע (וגם בעולם א' השרפים בחי' חב"ד וחיות והאופנים בחי' חג"ת נה"י) (ואפשר דר"ל ע"ד הידוע שכלולי' העולמו' כאו"א מכולם ויש בי"ע שבבריאה וכן ביצי' ועשי' כו'). אך יובן כ"ז ע"פ מ"ש בגמ' ההפרש שבין נבואת ישעי' כו' שדומה לבן כרך כו' ונבואת יחזקאל שדומה לבן כפר כו' וידוע בסה"ק דנבואת ישעי' בברי' ונבואת יחזקאל ביצי', והנה ההפרש שבין בן כרך לבן כפר הוא בזה דלהיות שבן כרך הרואה את המלך אינו מתפעל ברעש גדול כ"כ כמו בן כפר כו' כי הרי הבן כרך שתמיד רואה את המלך ומכיר בטוב מעלת איכות רוממות והתנשאות על כל כו' ע"כ יבא לבחי' הביטול העצמי והפנימי בהעדר הרגשת עצמו לגמרי עד שנתבטל מכל וכל להיות כאבן דומם ממש, ולא יתכן בו ההתפעלות ברעש שהביטול הזה שבא בהתפעלות הוא שבא עכ"פ בהרגשה בבחי' ישות ודבר מה שהוא בחי' ההתפעלות כו', והרי זהו שייך רק במי שמרגיש עצמו ליש שמתפעל מאיזה דבר התחדשו' שמביאו לידי ביטול היש ואז בא זה בבחי' ההתפעלות המורגשת בבחי' הישות שלו כו', אבל הבן כרך שרואה תמיד פני המלך הוא אינו בבחי'