צה

פרה אחכמה והיא רחוקה ממני ממשיך ח"ס בחי' קדה"ק ועז"נ וזרקתי עליכם מים טהורים כו', וא"כ זהו ההפרש בין חכמת זה סדר קדשים בחי' קדש חכ' כנ"ל, אכן ודעת זה סדר טהרות זהו כענין הטהרה שע"י מי חטאת כו'.

בס"ד, נא' א' דשבועות.

הנה* כתי' כי לא מחשבותי מחשבותיכם. ומבואר במ"א שאינו מובן לפי פשוטו כי מילתא דפשיטא היא שאין ערוך מחשבותינו המלובשות בגוף לגבי מחשבתו של הקב"ה שאין לו דמות הגוף ואינו גוף ח"ו. והענין הוא כי הנה באדם הרהור דהיינו מחשבה לא עביד מידי, כי הנה המחשבה נק' נהר כנודע בפי' ונהר יוצא מעדן, והיינו דכמו שהנהר שנובע מן מקורו והולך בתמידות לא ינוח ולא יעמוד, כך המח' היא נובעת בתמידות ממקורה מהשכל ולא תנוח אפילו רגע שתמיד תשוטט מחשבת האדם באיזה דבר, ואעפ"כ לא תפעול שום פעולה מורגשת ולא תעשה רושם כלל ולא כמו הדבור והמעשה, כמו עד"מ כאשר ידמה אדם במחשבתו להוות ולעשות איזו מציאות שיהי' הנה מחשבתו לא תפעיל, ואף אם ידמה ויצייר בשכלו צורת המציאות אשר ברצונו להוות עכ"ז והיה כלא הי' עד יפעל ויצא לפועל ע"י כח המעשה דוקא או ע"י הדיבור שמצוה לאחרים לעשות, ונמצא המח' אין לה כח לפעול ולעשות כמו הדיבור והמעשה שעיקר הפעולה אינה אלא ע"י המעשה דוקא או הדבור (וזהו דהרהור לא עביד מידי שהמח' היא בחי' אין לגבי הדיבור והמעשה שהם היש והעיקר וכדלקמן), ואין כן למעלה במחשבתו ית' שהמח' דייקא היא תפעול (והיא היש) כי כאשר עלה במחשבתו ורצונו להוות ולהאציל האצילות, הנה אז נאצל ונתהוו ממש ע"י מח' זו כו' וכמ"ש כל זה בפרדס שער הצחצחות פ"ג, ואדרבה שם נהפוך הוא שהתהוות המציאות שע"י מח' הוא הרבה גבוה במעלה ומדריגה מהמציאות שנתהוו ע"י הדיבור, שהרי ידוע מענין צופה ומביט עד סוף כל הדורות במח' אחת, ששם הוא למעלה מבחי' וגדר זמן, וכמ"ש בזהר שבמח' אחת נבראו כל העולמות אבי"ע, וגם תחה"מ ואלף הז' וכל העליות הכל נמדד במח' זו שממנה התהוותם, אך כשבא השפע בבחי' הדבור הוא שנתצמצם האור בבחי' מיעוט אחר מיעוט ובבחי' התחלקות עד ששם נעשה ונתהווה בחי' זמן להיות שנים וחדשים וימים כו', וכמ"ש בתניא ח"ב פ"ז שהתהוות הזמן הוא רק מבחי' מל' שהוא דיבור העליון אבל בבחי' המדות דאצי' שלמעלה מהדיבור כתיב כי אלף שנים בעיניך כיום אתמול, שכולל אלף שנים ביום א', עד שבמח' עילאה הוא למעלה מהזמן הנ"ל ג"כ, שהרי צופה ומביט עד סוף כל הדורות במח' וסקירה אחת [וע"ש מזה בפ' בראשית בד"ה צאינה וראינה], נמצא מובן מזה שלמעלה עיקר ההתהוות הוא מבחי' המח' דייקא, עד שגם כל מציאות כשעלה במח' ונתהווה שם עי"ז הנה יש בו חיות ואור יותר הרבה מכמו שהוא מהותו ומציאותו כשנמשך אח"כ למטה ע"י דיבור כו' להתהוות בבי"ע, שהרי מה שנמשך ונתהווה ע"י הדיבור ירד ונמשך תחת הזמן ממש משא"כ מה שהוא מבחי' מחשבה הוא למעלה מזה כו'.