יב

וגדלות כו', וגם נק' בחי' זו מדבר ל' דבור כי הנה ד' מדריגות דצח"מ הנה החכמה תחי' כתי' שהיא בחי' חי והמדות נק' צומח ובחי' רצה"ע שלמעלה הוא בחי' מדבר שהוא מקור הדבור בסוד כתר מל', ועכ"ז נק' ממש מדבר כפשוטו ל' שממה כי לגבי א"ס ב"ה הנה גם בחי' מדבר זה שלמעלה מעלה מן בחי' אצי' שממה ממש יחשב, וכמ"ש בתיקוני' כתרא עילאה אע"ג דאיהו אור צח אוכם הוא קדם עה"ע, וכמ"ש במ"א בפי' עושה פלא שאפילו בחי' פלא עליון נחשב לעשי' גשמי' אצלו ית', וז"ש המוליכך במדבר הגדול והנורא, דהגדול והנורא הם מדריגות גבוהות ואיך שייך לומר כן על מדבר העמים שהיא יניקת החיצוני', אלא דר"ל על בחי' מדבר הנ"ל אשר לא ישב אדם שם שהוא באמת גדול ונורא שהרי הוא למעלה מעלה מבחי' אדם דלעילא כו' עד שלא ישב אדם שם כלל להיותו רם ונשגב ממנו כי בבחי' זו נא' אשר לא אדם הוא כו', ועכ"ז לגבי א"ס ב"ה נק' מדבר שממה וזהו והנורא שהוא בבחי' יראה וביטול, ובזה יובן מ"ש בתורה וממדבר מתנה שנמשכה מבחי' מדבר הנ"ל אשר לא ישב אדם שם, אך זהו חיצוניות התו' שהיא רצה"ע אבל בפנימיות' היא בחי' שעשועי המלך בעצמותו וכמ"ש ואהי' אצלו שעשועי' כו' כמ"ש במ"א).

ד) והנה ע"י ההתבוננות בכ"ז איך שכל העולמות בטלים לגמרי אצלו ית' עד שנק' מדבר ושממה כנ"ל, הנה מזה יומשך הצמאון שתכלה אליו נפש כל חי לדבקה בו ית' שהוא חיי החיים ב"ה וכמ"ש לאהבה את ה' אלהיך כי הוא חייך פי' שאין חייך אלא הוא וכדכתי' ראו עתה כי אני אני הוא ואין אלקי' עמדי, אלא שמקרא זה על לעתיד נא' שאז יאמרו ראו עתה כו' בבחי' ראי' חושיית ממש כדכתי' ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו וכתי' כי עין בעין יראו כו', משא"כ עכשיו בזמן הגלות הוא בחי' צמאון לבא לבחי' ומדרי' זו שיהי' בחי' ראי' חושיי' כמ"ש צמאה נפשי לאלקים לאל חי מתי אבוא ואראה כו', והנה כתי' בהולכי מדבר רעבים גם צמאים נפשם בהם תתעטף ויצעקו אל ה' בצר להם שמבחי' הצמאון עד שנפשו עליו תתעטף נולד בחי' הצעקה בלב על ההיפך כי צר לו מאוד הגלות ומאסר הגוף הגשמי, והיינו כי בשומו ללבו שאין חיות אמיתית לכל הנבראי' ואפילו לעולמות עליוני' אלא אתה הוא המחיי' כו' אי לזאת ישים אשם נפשו איך שהוא רחוק מה' בתכלית וחייו אינם חיים אלא כחיי הגויים כו'. וזהו ענין במדבר סיני שירדה שנאה לאוה"ע העכומ"ז עליו דהיינו שמחמת בחי' המדבר והצמאון שצמאה נפשו לאל חי גורם לעורר שנאה על הרע להיות לו צעקת הלב כו' וכמ"ש בלק"א ח"א פ"י, שכפי ערך גודל האהבה לה' כך ערך גודל השנאה לסט"א כו' ע"ש, ופי' אומות העולם היינו התאוות גשמיי' שבנה"ב שבכל אדם שהן אמו' דתאוות העולם כמ"ש במ"א, ועל בחי' זו ירדה שנאה מחמת המדבר והצמאון. ובזה יובן שתקנו התפלה בזמן הגלות דווקא, כי בזמן שבהמ"ק הי' קיים לא היתה שליטה וממשלה להרע שמקליפות וסט"א לידבק באדם כ"כ ויתפרדו כל פועלי און (וכדלעיל אות ב' בענין ידבר עמים תחתינו כו' ובענין העלי' לרגל), אבל בזמן הגלות עת אשר שלט כו' צריך להפריד ע"י התפלה דוקא ברשפי אש וצימאון וצעקת הלב, ותקנו להתפלל בכל יום כי בכל יום יצרו מתגבר עליו וצריך להוסיף אומץ כו', ועל בחי' זו נא' ומדברך נאוה דהיינו כשעולה