לח

חיים אוא"ס ב"ה עי"ז מעלה נפשו הבהמיות ששרשה מהמלאכים דפני שור להיות עולה בק"ש ותפי' לד' כעולה וזבח, וכמארז"ל כל הקורא ק"ש בלא תפילין כאילו מקריב עולה בלא מנחה זבח בלא נסכים, לכן תפילין * כנגד תמידין וקרבנות תקנון. ועתה י"ל ענין הנדרים שאחר פרשת הקרבנות שכמו שע"י הקרבן מעלה נפש הבהמה גשמיות מחולין לקדושה כן ע"י הנדר עושה המאכל מחולין לקודש ומעלה אותו, כי עיקר כוונת אכילה להעלות שיהי' חיות שבמאכל עולה ונכלל בקדושה האלקות בתורה ותפילה, לכן אסור לאכול קודם התפילה כמ"ש לא תאכלו על הדם חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו עדיין קודם התפילה ואין לו כח להעלות המאכל. אך התפילה וברכות המזון אז מעלה את המאכל. אך אם ירא לנפול ופן אם יאכל לתאוות נפשו יתגשם מהמאכל כמו וישמן ישראל ויבעט שמנת עבית כסית, אז פורש מן המאכל כמא' נדרים סייג לפרישות ומעלה את המאכל ע"י שגובר שנברר זה יהי' כהקדש. אך עליות הקרבן הוא ע"י כהן איש החסד ימין מקרבת, ועז"נ אתהפכא מחשוכא לנהורא. אך הנודר הוא רק שמאל דוחה בבחי' אתכפי', וכד אתכפי' ס"א לתתא כו'. לכן נדרים שייך ליוהכ"פ שאומרים כל נדרי שאסור באכילה ושתיה ע"י תשובה תעניות. אך היתר נדרים ע"י החכם המתיר את הנדר הוא בבחי' אתהפכא, כמו הקרבן כיודע דנדרים הוא בבחי' בירור דאתכפי' והיתר נדרים בחכ' אתברירו בחי' אתהפכא מחשוכא לנהורא והוא כמו אכילת שבת שהוא כקרבן, וכמארז"ל פתח במזבח וסיים בשולחן כמ"ש וידבר אלי זה השולחן, כי בזמן שבהמ"ק קיים מזבח מכפר ועכשיו שולחן של אדם מכפר. ובפי' רש"י שמאריך בשולחנו ביותר להיות מאכיל לעניים ועי"ז מעלה אכילתו כקרבן ויותר למעלה כמ"ש כי חסד חפצתי ולא זבח, וכמבואר במד"ר על ריב"ז כו' וכמ"ש ואם האכל יאכל בשתי אכילות הכתוב מדבר א' אכילת מזבח וא' אכילת אדם. וגם מבואר בספרי הקבלה שיש ג"כ כוונת אכילה ככונת הקרבן. ועפ"י פשוט עליות המאכל הוא ע"י מאריך בשולחנו לזכות לעניים זהו בירור דחכ' וחסד, לכן היתר נדרים דוקא ע"י חכם דוקא. וזהו וידבר משה אל ראשי המטות דוקא זה הדבר איש כי ידור נדר לרמז בו להתר נדרים. אך מהו הלשון מטות ולא שבטים יובן עד"מ גשמי ששבטים נק' ענפי האילן כשהן מחוברין להאילן והשבט גידולו ראשו למעלה, והמטה כשהוא נפרד מן האילן ראשו למטה. כך למעלה כתי' כי האדם עץ השדה הוא מקור נשמות ישראל והאבות הן הן המרכבה ונק' גופא דאילנא, לכן אמרו השבטים ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא כו', כי האבות הן בחי' יחו"ע בצלמנו בחי' זה, והשבטים הן בחי' כה כה יהי' זרעך כדמותינו יחו"ת וכגוונא דאינון מתייחדין לעילא באחד אתיחדת לתתא ברזא דאחד כמו ועד בחילופי אתוון דא' זהו ענין שבטים שהנשמות כשהן מחוברין בשרשן וראשם למעלה כנ"ל להיות נכללים ובטלים במקורן ושרשן, אך המטות הוא ענין ירידות נשמות למטה בגופם בחומרן הגשמי אף עשיתי אף הפסיק הענין וראשם למטה מטה בתכלית הירידה. אך