לו

וידבר משה אל ראשי המטות

פ' מטות

וידבר * משה אל ראשי המטות לאמר זה הדבר כו' איש כי ידור נדר כו'. וידוע הקושי' במפרשים למה נא' כאן במצוה זו את ראשי המטות דוקא מה שאין בכל המצות שנא' דבר אל בנ"י. והתירוץ מבואר באור החיים שזה רמז על היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמכו וניתלו רק ברמז שחכם מתיר את הנדר ודווקא יחיד מומחה, לכן נא' לראשי המטות דוקא. ועוד מהו הלשון מטות ולא שבטים כבכל התורה והנה ידוע מארז"ל איש כי ידור נדר עד שידור בדבר הנדור ולא בדבר האסור, והטעם הוא כיון שדבר זה מותר בעצם איך יכול לתפוס בו איסור רק בדבר הנדור כמו כעולה כחטאת שהי' תחילה חולין ואח"כ נתפס בו קדושה ע"י הדיבור, כן גם דבר זה של היתר נתפס בו קדושה ע"י דיבור בלבד דקונם ככר זה עלי כעולה. ובאמת זה גופא יש להבין איך יוכל האדם ע"י דיבור בלבד להקדיש דבר של חולין והיתר שיהי' הקדש ואיסור עליון בדבורו שנא' לא יחל דברו, יש להבין תחילה ענין הקרבנות שהאדם החוטא מביא קרבן בהמה ומתכפר בזה, הלא על חטא הי' נצרך בעצמו סיגופים ותעניות ואיך יתכפר בקרבן בהמה ויתכפר בזה. אך הנה כתי' אחור וקדם צרתני אחור למע"ב שאפי' יתוש קדמך, שבתחילה נברא הדומם כמ"ש בראשית שמים וארץ ואח"כ צומח כמ"ש תדשא הארץ דשא ואח"כ תוציא הארץ נפש חי' ואח"כ ביום הו' נברא האדם מדבר. נמצא שהאדם אחור למע"ב וקדם למע"ב, שתכלית הבריאה בשבילו, כי הבהמה של היתר נבראת שיאכל ממנה האדם, ובהמה טמאה כמו סוס לרכוב עליו וכן צומח ודומם כמו לחם ומים הכל שייך לאכילת אדם, וכל העולם לא נבראת אלא לצוות לזה, כי זה כל האדם. ומה שהחי והצומח אינו צריך לאדם והאדם צריך להם שכל חיותו מהם הוא כי יש בשורש דצ"ח בחי' גבוה מאדם כמ"ש כי לא על הלחם לבדו יחי' האדם כי על כל מוצא פי' הוי' יחי' האדם. כידוע שכל המאכלים גשמיים יש בהם טעם ותענוג והוא מצד שנפלו בשבה"כ מעולם התוהו שלמעלה מאדם התיקון לכן מחי' את האדם למטה. אך האדם מעלה את האדם * מנפילתם כמ"ש ואכלת ושבעת וברכת את הוי' אלקיך כו', כי האדם נברא בצלם אלקים כמ"ש חביב אדם שנברא בצלם אלקים, כמ"ש נעשה אדם בצלמנו כדמותינו והוא כמאמר כל הנביאים נתנבאו בכה ומשה נתנבא בזה, בחי' זה אספקלרי' המאירה שיוכל לראות מהות הדבר, וכה הוא אספקלריא שאינה מאירה. כך נבואת משה הי' פנים בפנים בהשגות גילוי המהות ונק' זה כמ"ש זה אלי ואנוהו בקי"ס, לכן ניתנה התורה ע"י כמ"ש זכרו תורת משה עבדי, ונחנו מה דיחו"ע זהו בצלמנו. וכל הנביאים נתנבאו בכה רק בדמיון כמו הדמות מהדבר ולא הדבר עצמו כמ"ש והי' זרעך והיא כדמותינו, ולמעלה הוא צלמינו בחי' יחו"ע כדמותינו היא יחו"ת. כך כל הנשמה ונשמה יש בה כצלמינו ביטל דיחו"ע זה