א'שפו

ולייסרו היפך האהבה והיא הלבשה בדבר המנגד ממש, אבל אין ההלבשה אמת, שהרי אנו רואים אחר שיוסר ההלבשה של ההכאה נשאר פנימיות הכעס לבד דהיינו עוז אהבתו שהביאתו לידי כעס זה ואז יבכה האב עליו בעין חמלה יתירה למה הכהו כי היתה ההכאה דין ממש, והרי אנו רואים מזה שלאחר ההכאה נשאר פנימיות האהבה שבאה ברשפי אש הכעס בהתלהבות יתירה בשביל הדין להכותו אבל אחר ההכאה נשארה במעלתה מצד עוז האהבה שהיא כעת בהתלהבות רשפי אש ביתר שאת הרבה מכמו שהיתה תחלה בהעלם כו'.

ומכ"ז יובן הנמשל בת"ב שנחרב בהמ"ק מפני עוונות בנ"י שהי' בבחי' כעס ורוגז גדול ששפך כאש חמתו כו' כמבואר במגילת איכה הרי כעס זה יש בו פנימיות וחיצוניות כנ"ל במשל ופנימיותו היא האהבה ברשפי אש שבאה בגילוי גדול מן ההעלם מפני שבני בכורי ישראל, הבן יקיר לי אפרים, יצר לה' מאד על לכלוכם בעוונם ועון ביטול תורה, והצער הזה הוא מחמת פנימיות האהבה דוקא כנ"ל והוא בא ברשפי אש הכעס עד להחריב ולהשחית בלע ה' ולא חמל כו' וזהו כענין הנז' בפרדס שער חמישי פ"ג בשם ספר הבהיר המים הרו וילדו אפילה, כן * הוא במד"ר פ' בא פט"ו, מורה כי עלת וסבת הגבורה שהיא האפלה היתה החסד שהן המים וכן נדרש בזהר מיא אעדו חשוכא וראיה אברהם הוליד את יצחק, והוא ז"ל כתב וכמה קשה ענין זה להולמו כו' ע"ש ולפמש"כ אתי שפיר, וזהו הנדרש ברבות ר"פ שמות ע"פ חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר ומבואר שם דהמוסר זהו ענין הגלות שגלו למצרים הרי זה בא ונמשך מפני האהבה דוקא כדברי ספר הבהיר, אך בחי' כעס זה שבא לידי דין גמור לאחר שעשה הדין וכלה הרוגז דהיינו לע"ל שיובררו הגבורות קשות ששפך כאש חמתו תשאר פנימיות האהבה שהיתה מסותרת בהכעס, ואזי יש ריבוי תוס' אור באור חסד עליון מכמו שהי' תחלה גילוי החסד ואהבה שהוא רק בחי' חיצוניות, וזהו שלעתיד לבא יתגלה פנימיות האהבה ויהי' תשעה באב מועד ושמחה דוקא, מה שעכשיו חג הפסח הוא יום טוב וגילוי החסד והאהבה והיינו חיצוניות חסד עליון לבד שהוא ירידת השפע מעילה לעלול בהתלבשות רבות שכ"ז בחינת פנימיות האהבה הוא בהעלם כמו מה שמטבע הטוב להטיב הוא רק חיצוניות הגילוי אבל לא בריבוי ותוס' אור בהתלהבות פנימיות האהבה שהוא הנמשך על ידי הכעס כו', אך כ"ז שהכעס מלובש בחיצוניות הלבוש שהוא הדין הגמור בזמן הגלות ה"ז היפך האהבה ממש אבל אחר שינחם ה' על עמו וישוב ללבו עוז האהבה כו' הרי מחמת הכעס הקדום בא לידי גילוי פנימית האהבה (וזהו ענין שבת נחמו שלאחר ט"ב כו' וכן כל שבע דנחמתא) והיינו הטעם שלע"ל יהפכו הקללות לברכות כי הקללות הוא מצד הכעס ולאחר שקבלו השעבוד גליות יהיו הקללות עצמן ברכות יתירות מפני פנימיות האהבה שיש בהן היינו בחי' החסד שבגבו' שהוא פנימי יותר מעצם החסד כו', וזהו שלע"ל יאמרו ליצחק כי אתה אבינו כי אברהם הוליד את יצחק היינו חסד שבגבורה