א'רטז

האביב החבור דנש"י לאלקות, כי הנה ארז"ל אין התינוק יודע לקרות אבא עד שיטעום טעם דגן עי"ז קורא אותו אבא והגם כי אינו מבין למה הוא אביו כמו הגדול שמבין שהוא אביו מפני שהולידו מ"מ הרי קריאתו שקוראו אבא הוא בגעגועים עוד יותר מכמו הגדול שמבין כו', וזה נעשה ע"י טעימת טעם דגן מחמשת מיני דגן וזהו בגשמיות וכמ"כ יובן ברוחניות שע"י אכילת מצה עי"ז מתחזק הקריאת אבא לאבינו שבשמים, דהנה מצה וחמץ המה אותיות שוים, שההפרש רק שחמץ הוא בחי"ת ומצה בה"א, והיינו שלחם חמץ הוא בחי' הגבהה והתנשאות שמעלים ומסתיר על האין האלקי השופע מאין ליש, משא"כ מצה הוא בחי' לחם שבבחי' ביטול ושפלות שאינו מסתיר על האין האלקי המהווה תמיד מאין ליש ואדרבה ע"י אכילת מצה מתחזק בחי' ההשגה בבחי' ברא אלה, שכמו הלחם בגשמיות לבב אנוש יסעד כמ"כ לחם דמצה סועד לבב אנוש להתחזק בבחי' ההכרה כאלו רואה ממש בחי' מי ברא אלה הוא בחי' האין האלקי המהווה תמיד מאין ליש כנ"ל וזהו שע"י לחם מצה נעשה מועד חדש האביב חבור אב י"ב כו'. ועוי"ל אביב מל' אב שפסח הוא אב לכל המועדים, שהגם ששבועות וסוכות גבוהים יותר ממנו, מ"מ א"א לבא לבחי' שבועות וסוכות כ"א שתחלה יהי' חג הפסח והרי הוא האב לכל המועדים, שפסח הוא בחי' הפתח הראשון כמ"ש ופסח ה' על הפתח שהוא הפתח והמבוא הראשון כנ"ל בענין כל אדם שיש בו תורה ואין בו יר"ש שדומה לגזבר כו' בהי עייל שזה השער לה' דא תרעא כו' וזהו ענין תבואתה בחי' תבואת ה' הוא בחי' שעורה שעור ה', דבהבראם בה' בראם בחי' יראה כו'.

וחג הקציר ביכורי מעשיך אשר תזרע בשדה. שחג השבועות נק' חג הקציר קציר חטים כמ"ש וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חטים (בפ' כי תשא פל"ד פכ"ב) שהוא זמן הבאת ביכורים שלפי פי' ר"ש בפ"ד דחלה משנה יו"ד שתי הלחם ביכורים אקרי וכן פרש"י בחומש, ולמאי דתנן בעצרת על פירות האילן יתכן ג"כ שהרי חטה יש דיעה בגמרא שמין אילן הוא שהרי ר' יהודא סובר אילן שאכל אדה"ר חטה היתה בפ"ו דברכות ד"מ סע"ב, ושרש ענין בחי' הגילוי דשבועות שהוא בחי' פרי האילן הוא דכתיב כי האדם עץ השדה שנמשל בחי' אדם לעץ השדה, וכתיב זאת התורה אדם שהתורה היא בחי' אדם והוא בחי' עץ חיים אילנא דחיי כמ"ש עץ חיים היא למחזיקים בה, ונמשלת לבחי' אדם שכמו באדם יש רמ"ח אברים ושס"ה גידים כן בתורה יש רמ"ח מ"ע ושס"ה מל"ת, שרמ"ח פקודין הם רמ"ח אברים דמלכא בחי' אדם שעל הכסא ושס"ה ל"ת שס"ה גידים כו' כמ"ש מזה במ"א, והנה כמו שאנו רואים שהארת הנפש המחי' את הגוף הוא מתאחד עם הגוף ביחוד גמור משא"כ הארת הנפש שמאיר בדבור אם שהיא ג"כ מכחות הנפש מ"מ הרי הדבור נראה כמו שנפרד מן האדם וממילא הארת הנפש שבבחי' הדבור יותר מועט מן הארת נפשו להחיות גופו וכנודע ממ"ש במ"א בענין ההפרש בין ג' לבושים דמחדו"מ לבחי' גופין (ע' בד"ה אוא"ס אור ושם) ועד"ז יובן ההפרש בין פסח לשבועות שהגם שבפסח