בס"ד. ש"פ וישב, מבה"ח טבת, ה'תשכ"ב

309

(הנחה בלתי מוגה)

וישב

יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, אלה תולדות יעקב יוסף בן שבע עשרה שנה גו', וישראל אהב את יוסף גו' ⁵⁹⁶ . וצריך להבין מפני מה מזכיר רק את יוסף באמרו אלה תולדות יעקב, ולא את כל השבטים. ועוד צריך להבין שבתחילה מזכירו בשם יעקב, וישב יעקב, וכולל בזה ב' הענינים דארץ מגורי אביו וארץ כנען, ואח"כ (בנוגע לתולדותיו), מחלק לב' ענינים, יעקב וישראל, שתחילה מזכירו בשם יעקב, אלה תולדות יעקב יוסף, ואח"כ מזכירו בשם ישראל (כמ"ש בפרשה שלפנ"ז ⁵⁹⁷ לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל), וישראל אהב את יוסף.

ב) והענין

הוא, דהנה ידוע שיעקב וישראל הם ב' מדריגות בעבודת ה' שצריכים להיות אצל כאו"א מישראל, והם ב' המדריגות דעבד ובן, יעקב הוא בחינת עבד, וישראל הוא בחינת בן, והיינו, שעבודת כאו"א מישראל צריכה להיות בב' המדריגות דעבד ובן, כמבואר בלקו"ת פרשת בלק ⁵⁹⁸ . וב' המדריגות דיעקב וישראל כפי שהם בעבודה הם מצד ב' המדריגות דיעקב וישראל כמו שהם בנשמה ⁵⁹⁹ , דיעקב שהוא מלשון יו"ד עקב ⁶⁰⁰ , קאי על הארת הנשמה המתלבשת בבחינת עקב, שהוא הגוף, וישראל שהוא מלשון לי ראש ⁶⁰¹ , קאי על עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף ⁶⁰² . וכידוע ⁶⁰³ שלא כל הנשמה מתלבשת בגוף, שהרי עצם הנשמה אינו מתלבש בגוף, והגוף אי אפשר שיכיל גילוי כזה. והיינו, שיש בזה ב' ענינים. הא', שעצם הנשמה אינו בגדר גילוי, ולכן לא שייך שעצם הנשמה יתגלה ויתלבש בגוף, לפי שענין ההתלבשות הוא התלבשות פנימי דהיינו בחי' גילוי. והב', שגם בחינת גילוי הנשמה

310

(היינו, לא בחי' עצם הנשמה ממש שאינו בגדר גילוי, אלא הבחי' שנקראת בשם גילוי ביחס להעצם ממש) אינו שייך שיתלבש בגוף, לפי שהגוף הוא קטן מהכיל גילוי כזה, וכידוע ⁶⁰⁴ הראי' על זה, שהרי מלאך בשליש עולם עומד ⁶⁰⁵ , וכ"ש נשמה שהיא גבוהה ממלאך, הרי בודאי שהגוף הוא קטן מהכילה. ומה שמתלבש בהגוף הוא רק הארה ומקצת מן הנשמה, ולא עצם הנשמה.

וביאור

ענין ב' מדריגות אלו (יעקב וישראל, הארת הנשמה המתלבשת בגוף, ועצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף) בכללות, הוא, כמאמר ⁶⁰⁶ נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה כו' אתה נפחתה בי, אתה בראתה קאי על הנשמה כפי שנעשית בבחי' יש, שזהו"ע בראתה, בריאה יש מאין, ועד שנמשכת ומתלבשת בגוף, שזהו"ע אתה נפחתה בי. וטהורה היא (קודם אתה בראתה) קאי על בחינת הנשמה קודם שנעשית בבחינת מציאות, היינו כפי שהיא בבחי' אין, והיא למעלה מהתלבשות בגוף. אמנם, באמת צריך לומר שעצם הנשמה שאינה בגדר התלבשות הוא למעלה גם מבחינת טהורה היא. דהנה, ידוע ⁶⁰⁷ שד' הבחינות טהורה בראתה יצרתה ונפחתה כפי שהם בענין העולמות הם ד' עולמות אבי"ע, בראתה יצרתה ונפחתה הם בחי' בי"ע, וטהורה היא בחינת האצילות. וכשם שגם אצילות הוא בכלל העולמות ⁶⁰⁸ , כמו כן בחינת טהורה היא (בחינת האצילות) באה ג"כ בהתלבשות בגוף, וכמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא, היינו שגם על בחינת טהורה היא אומרים שנתת בי, שבאה בהתלבשות בגוף. וראי' לזה, שהרי נשמות האבות, נשמת משה רבינו (שנאמר עליו משה משה לא פסיק טעמא ⁶⁰⁹ ) ונשמת רשב"י הם נשמות דאצילות ⁶¹⁰ , ומ"מ נתלבשו בגופים, ומזה מוכח שגם בחינת נשמה דאצילות באה למטה בהתלבשות בגוף. והיינו, דהן אמת שהתלבשות נשמה דאצילות אינו כמו התלבשות נשמות דבי"ע, שאינה נתפסת בגשם כמו נשמות דבי"ע שנתפסים בגשמיות ממש, אבל אעפ"כ, גם נשמה דאצילות מתלבשת בגוף. ויש ראי' ברורה יותר שגם בחינת טהורה היא (בחי' האצילות) מתלבשת בגוף, מזה שאנו רואים בכאו"א מישראל, שיש

311

לו רצון תקיף וחזק באלקות, שמצד זה עומד הוא נגד כל המניעות ועיכובים כו', והרי רצון זה הוא מצד בחי' האצילות שבנשמה, ונמצא, שגם בחינת טהורה היא, בחי' אצילות, מתלבשת ופועלת בהגוף. והיינו, דנוסף לזה שכאו"א חייב לומר מתי יגיעו מעשי למעשה אבותי אברהם יצחק ויעקב ⁶¹¹ [שאין הכוונה בזה שאז יומשך לו נשמה דאצילות, כי אם שגם מצד דרגת הנשמה שמאירה בו עכשיו, נשמה דבי"ע, יכול להגיע למעשה האבות], בחינת האצילות, שזהו רק על שם העתיד ובכח, הנה נוסף לזה, גם עכשיו נמצא אצלו תוקף הרצון לאלקות, והיינו שגם עכשיו מאירה אצלו בפועל בחינת האצילות. ונמצא, שגם בחינת טהורה היא באה בהתלבשות בגוף, ובפרט אצל אלו שהם נשמות דאצילות. ומזה מוכח שעצם הנשמה שאינה בגדר התלבשות, היא למעלה גם מבחינת טהורה היא, בחי' אצילות, כפי שהנשמה היא בבחי' אין.

ג) ולהבין

ענין בחי' עצם הנשמה שלמעלה גם מכמו שהיא בבחי' אין (בחי' אצילות), יובן בהקדם ביאור דוגמת ענין זה למעלה, דכיון שבבריאת האדם כתיב ⁶¹² נעשה אדם בצלמנו כדמותינו, הרי מובן שמהענינים כמו שהם למעלה יובן דוגמתם גם בנשמת האדם ⁶¹³ . והענין בזה, דהנה, כללות ההשתלשלות נקרא בריאה יש מאין, וידועה הקושיא על זה ⁶¹⁴ , והרי ממך הכל כתיב ⁶¹⁵ , ולמה נקרא זה בשם אין. אך הענין הוא, דכללות ההתהוות היא רק מבחי' ממכ"ע (כמארז"ל ⁶¹⁶ מה הנשמה ממלאה את הגוף כך הקב"ה ממלא את העולם), ששרשו מאור הקו שנמשך מאוא"ס ע"י הצמצום, והיינו, שההתהוות היא ע"י האור, שלהיותו בחי' אלקות ממש, נעשית על ידו התהוות הנבראים, כמבואר באגה"ק ⁶¹⁷ שהאור הוא כעין המאור הוא מהותו ועצמותו של המאציל ב"ה שמציאותו הוא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו ח"ו ולכן הוא לבדו בכחו ויכלתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש (שנרגש אצלו שהוא) בלי שום עילה וסיבה אחרת כו', ואור זה מתלבש בכלים די"ס דאצילות ומתייחד בתוכן בתכלית היחוד עד דאיהו וגרמוהי חד ⁶¹⁸ לברוא בהם ועל

312

ידם כו'. והענין בזה, דהכלים מצד עצמם, אף שגם הם אלקות ממש (שהרי גם הכלים הם בבחי' דביקות במקורם, אלא שהדביקות שלהם היא דביקות בלתי ניכרת ⁶¹⁹ ), מ"מ, אין ביכלתם להוות יש מאין, שהרי זה שאיהו וגרמוהי חד לברוא יש מאין, אין זה מבחי' הכלים עצמם, אלא מבחי' האור שמתלבש ומתייחד בהכלים, כי ההתהוות היא מבחי' האור דוקא, ומזה מובן גם בנוגע לבחי' האור, שהיותו אלקות ממש אינו מספיק שתהי' על ידו התהוות יש מאין, כי אם, לפי שהאור הוא מעין המאור להיותו דבוק בהמאור בדביקות ניכרת, וכמו אור וזיו השמש שהוא דבוק במאור השמש, שהרי כאשר השמש שוקע לא מאיר האור, וכשיש דבר המפסיק בין מאור השמש והאור אין האור מאיר, ולא כמו צמיחת הפרי מכח הצומח, דאף שבפרי מתפשט החיות מכח הצומח, הרי הוא דבר בפ"ע נבדל מכח הצומח, שלכן אפשר לתלוש את דבר הנצמח ומ"מ ישאר במציאותו, משא"כ באור שהוא דבוק בהמאור בדביקות ניכרת, ולכן הוא מעין המאור, ומשום זה יש בו גם כח העצמות להוות יש מאין. ובכללות הוא הקו הנמשך מאוא"ס, דעם היות המשכתו ע"י הצמצום, מ"מ, אינו נפסק ח"ו, וכידוע ⁶²⁰ שעליונו של הקו נוגע ודבוק באוא"ס, ולכן הוא המהווה כל ההשתלשלות וכל העולמות כו'. והנה, האור שהוא הארה בלבד אינו תופס מקום לגבי העצמות וכלא חשיב, והוא בבחי' אין לגבי העצמות, והיינו, שלהיותו בדביקות, נרגש בו שהוא כלא ואין ממש, דכל מה שהדביקות הוא ביותר, נרגש בו יותר שהוא אין ⁶²¹ . וזהו הטעם שהבריאה נקראת יש מאין, לפי שההתהוות הוא מהאור שהוא בחי' אין ממש לגבי העצמות. והיינו, דנוסף לזה שנקרא אין מצד המטה, לפי שאינו מושג בדעת הנברא, הנה גם מצד למעלה נקרא בשם אין, להיותו הארה בלבד, שמצד הדביקות שבו נרגש בו שהוא כלא ואין ממש לגבי העצמות. ובכללות הוא בחי' אור הממכ"ע שמתלבש בעולמות להוותם ולהחיותם ולקיימם, שהוא בבחי' אין ממש לגבי אור הסוכ"ע, בחי' עיגול הגדול שקודם הצמצום, שאינו בא בהתלבשות בעולמות. והדוגמא מזה יובן גם במדריגות הנשמה, שגם בחי' טהורה היא, דקאי על הנשמה כמו שהיא בבחי' אין, היא בכלל הארת הנשמה שבאה בהתלבשות בהגוף [אלא שנחלקת בכללות לב' בחינות, אתה בראתה כו'

313

וטהורה היא, אתה בראתה כו' הם בחינת נר"נ, וטהורה היא בחינת חי', או כמו שנקרא ⁶²² נשמה לנשמה], שלהיותה הארה בלבד הרי היא בבחי' אין לגבי עצמות הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, כשם שאור הקו הוא בבחי' אין לגבי עיגול הגדול שקודם הצמצום

והנה

על בחי' עצם הנשמה (שלמעלה גם מבחי' טהורה היא) נאמר ואתה משמרה בקרבי, דעצם הנשמה הוא השומר את האור והגילוי בכל ד' בחינות הנ"ל, וכמו העיגול הגדול שלפני הקו שהוא השומר את אור הקו, שהרי עצם המאור הוא השומר את האור, וכמו מאור השמש השומר את האור והזיו, וכנ"ל שכאשר תשקע השמש יתבטל האור. וטעם הדבר שעצם הנשמה שומר לד' הבחינות, הוא, לפי שכאשר הנשמה מתקשרת עם הגוף אזי גם עצם הנשמה מקושרת בהגוף, והיינו, דאף שעצם הנשמה אינה מתלבשת בהגוף, ולא רק שאינה מתלבשת כמו ההתלבשות דבחי' נר"נ, אלא שאין שייך בה גם אופן ההתלבשות דבחינת חי' ⁶²³ , מ"מ, הרי היא מקושרת בהגוף. וכידוע הראי' לזה ממ"ש בזהר ⁶²⁴ שפעם לא בא אלי' להאידרא לפי שהי' צריך להציל את רב המנונא סבא, ומבואר בזה ⁶²⁵ , שאופן ההצלה הי' צריך להיות באופן של התלבשות בגוף, ואז אינו יכול להיות בב' מקומות, לפי שההתלבשות בגוף היא באופן שכל העצם מקושר בזה. וכיון שגם עצם הנשמה מקושר בהגוף, לכן הרי הוא שומר (ואתה משמרה) את האור והגילוי בכל ד' הבחינות דנר"נ (בראתה כו') חי' (טהורה היא).

וזהו

שבחי' עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף נקראת בשם ישראל, מלשון לי ראש, שגם ענין זה יובן ממה שיש דוגמתו למעלה (כנ"ל בענין נעשה אדם בצלמינו כדמותינו). והענין בזה, דהנה ידוע מ"ש בעץ חיים ⁶²⁶ שיש דוגמת עתיק לעילא מרישא וגלגלתא דא"ק, והוא בחינת ראשית הקו שלמעלה מהתלבשות בבחי' א"ק. וזהו"ע ישראל, לי ראש, והיינו, שנוסף לזה שישראל עלו במחשבה ⁶²⁷ , דקאי על מחשבה הקדומה דא"ק, יש בישראל בחינה שהיא למעלה גם ממחשבה

314

הקדומה דא"ק, והיינו מ"ש בע"ח ⁶²⁸ שיש ניצוץ קטן שנמשך ממדריגה אחרונה שבבורא והוא מתלבש בכח ניצוץ א' נברא הנקרא יחידה, וזהו"ע ישראל, לי ראש, שדוגמתו למעלה הוא בחי' עתיק שלעילא מרישא וגלגלתא דא"ק.

ד) והנה

מצד ב' המדריגות דיעקב וישראל כפי שהם בנשמה ישנם גם ב' אופני עבודה, עבודת עבד ועבודת בן, והיינו שמצד הארת הנשמה המלובשת בגוף, בחי' יעקב, באה העבודה דבחי' עבד, ומצד עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, בחי' ישראל, באה העבודה דבחי' בן. והענין בזה, כמבואר בלקו"ת בלק הנ"ל ⁶²⁹ בפירוש הכתוב ⁶³⁰ ולא ראה עמל בישראל, שהעבודה דבחי' ישראל היא ללא עמל ויגיעה, משא"כ העבודה דבחי' יעקב היא באופן של עמל ויגיעה. דהנה ⁶³¹ כתיב ⁶³² מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, ואיתא בזהר ⁶³³ יכול אף עמלא דאורייתא, ת"ל שיעמול תחת השמש, שאני עמלא דאורייתא דלעילא מן שמשא הוא. ובמסכת סנהדרין ⁶³⁴ איתא כל אדם לעמל נברא שנאמר ⁶³⁵ אדם לעמל יולד, איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא, כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו ⁶³⁶ , הוי אומר לעמל פה נברא. ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה, כשהוא אומר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך ⁶³⁷ , הוי אומר לעמל תורה נברא. ויש לבאר תחילה הענין דעמל מלאכה ועמל שיחה, שגם עמל זה הוא עמל דקדושה, שלכן יש סברא וס"ד בגמרא שהאדם נברא בשביל עמל זה.

ה) וביאור

הענין, הנה עמל מלאכה הוא כמ"ש (בפרשה שני' דק"ש ⁶³⁸ , ומזה מובן שזהו ענין של קדושה) ואספת דגנך ותירושך ויצהרך, והו"ע אסיפת הניצוצות שנתפזרו בדברים הגשמיים עי"ז שעוסק בהם ע"פ תורה, שלכן צריך להתעסק במלאכה גשמית, כדאיתא במכילתא ⁶³⁹

315

על הפסוק ⁶⁴⁰ ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך שזוהי מצות עשה, לפי שע"י העסק בפרנסה ע"פ תורה הרי הוא מברר ומעלה את הניצוצות שבדברים הגשמיים. והענין בזה, דאף שנת"ל שאמיתית ענין ההתהוות הוא מהאור דוקא, מ"מ, ההתהוות בפועל היא ע"י התלבשות האור בהכלים דוקא, וכיון שהכלים הם בדביקות בלתי ניכרת, הנה החיות שמצד הכלים כמו שיורד ונמשך ומתלבש בדברים הגשמיים יכול להיות נפרד כו', ולכן צ"ל העבודה בעמל מלאכה, לברר ולהעלות את הניצוצות שנתפזרו בדברים הגשמיים. וזהו ענין עמל מלאכה בקדושה, שהוא היפך העמל דלעו"ז, שהוא העמל דעמלק, עמל ק' ⁶⁴¹ , שעמל במלאכתו וחושב מחשבות ודואג מאין יבוא לחמו כו', ומצד זה עוסק הוא (לא רק בענינים המוכרחים, אלא) גם בעניני מותרות, ועד שמלאכתו ועסקו בפרנסה הוא גם באופן האסור ע"פ תורה כו', וכללות עסקו הוא באופן שחושב אשר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ⁶⁴² . ולזה צ"ל עמל מלאכה דקדושה (ששולל את העמל דעמלק), לקבץ את הניצוצות שנתפזרו בדברים הגשמיים ולבררם ולהעלותם לקדושה.

אך

כדי שיוכל הענין דעמל מלאכה, לאסוף את הניצוצות שבדברים הגשמיים, צריך לאסוף תחילה את ניצוצות נפשו האלקית שנתפזרו ע"י המחשבה ודיבור שלו, שזהו מ"ש ⁶⁴³ אם יהי' נדחך בקצה השמים משם יקבצך הוי' אלקיך ומשם יקחך, דלכאורה אינו מובן איך שייך ענין של קיבוץ ב"נדחך" שהוא לשון יחיד, אך הענין הוא ⁶⁴⁴ , שהקיבוץ דנדחך קאי על כחות נפשו האלקית שנתפזרו בהמחשבות והדיבורים כו', שהרי באותיות המחשבה והדיבור מתלבשים כחות נפשו, ולא רק מנפשו הבהמית, אלא גם מנפשו האלקית, דכיון שהנשמה באה בהתלבשות בגוף, הרי גם כחות נפשו האלקית מתלבשים באותיות המחשבה והדיבור שלו, שלכן צ"ל הזהירות ביותר באותיות הדיבור ואותיות המחשבה כו'. וכמו שנת"ל ⁶⁴⁵ שאפילו צדיק גמור שדבוק תמיד באלקות בל ימלט שלא יחשוב לפעמים בצרכי גופו המוכרחים לו, ובאותיות אלו מתלבשים כחות נפשו האלקית, ונאחזים בהם כצפרים האחוזות בפח ⁶⁴⁶ , ולזה צ"ל

316

העבודה לקבץ כחות נפשו שנתפזרו ונתלבשו באותיות אלו. וקיבוץ זה נעשה ע"י עבודת התפלה, שהו"ע עמל שיחה, דשיחה הו"ע תפלה ⁶⁴⁷ , כמ"ש ⁶⁴⁸ ויצא יצחק לשוח, וכמו שנת"ל ⁶⁴⁹ שכאשר עומד להתפלל ומסיח דעתו מהמחשבות שלו כו', שזהו פירוש שיחה מלשון הזזה והסחה ⁶⁵⁰ , היסח הדעת, עי"ז הוא מברר ומעלה את כחות נפשו שנתלבשו בהאותיות. ולאחרי שמקבץ את כחות נפשו ע"י התפלה (עמל שיחה) אזי אפשר להיות גם עמל מלאכה, נהמא אפום חרבא ליכול ⁶⁵¹ , לאסוף גם את ניצוצות הקדושה שבדברים הגשמיים. וכללות הענין דעמל מלאכה ועמל שיחה נקרא בשם עבודה ועמל, לפי שבא ביגיעה גדולה, יגיעת נפש ויגיעת בשר, לא רק בנוגע לקיבוץ ואסיפת הניצוצות שנתפזרו בדברים הגשמיים, אלא גם בנוגע לקיבוץ ואסיפת כחות נפשו שנתפזרו באותיות המחשבה והדיבור, וכל זה אפילו בצדיק גמור, כנ"ל שבל ימלט שלא יחשוב לפעמים בדברים גשמיים המוכרחים לו כו', ועאכו"כ מי שאינו צדיק גמור [וכהלשון בהמאמר ⁶⁵² : ומי הוא במדריגת צדיק גמור], שמצד זה אפשר שהמחשבות ודיבורים שלו אינם רק בענינים המוכרחים אלא גם בעניני מותרות, ובמילא צריך ליגיעה יותר בתפלה להעלות את כחות נפשו, ובפרט מי שהוטמאה נפשו בחטאת נעורים שצריך ליגיעה ביותר בשעת התפלה, כדאיתא בתניא ⁶⁵³ . וזוהי כללות העבודה דיעקב, שבאה מצד הארת הנשמה שבאה בהתלבשות בגוף, שהו"ע עבודת הבירורים, ע"י עמל מלאכה, שנעשה לאחרי הקדמת עמל שיחה.

ו) אמנם

העבודה שמצד בחי' ישראל, עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, אינה עבודת הבירורים, אלא עמל תורה, עמלא דאורייתא דלעילא משמשא. והענין בזה, דהנה כתיב ⁶⁵⁴ כי שמש ומגן הוי' אלקים, דשם הוי' נמשל לשמש, ושם אלקים הוא בחינת מגן ונרתק המכסה ומסתיר על אור השמש שיוכל להתקבל בעולם, וע"י שניהם נעשה כללות ענין ההתהוות, כמ"ש ⁶⁵⁵ ביום עשות הוי' אלקים ארץ ושמים, דמבחינת שמש הוי' עצמו לא הי' אפשר להיות ההתהוות כמו

317

שהוא עכשיו, כי אם ע"י הנרתק דשם אלקים, שמעלים ומסתיר האור דשם הוי' להיות עולמות ונבראים בבחי' מציאות יש כו'. אמנם, ההסתר דשם אלקים אינו הסתר גמור ח"ו, שהרי גם שם אלקים, שהוא מהז' שמות שאינם נמחקים ⁶⁵⁶ , הוא אלקות ממש, ולכן, אף שנתהווה מציאות יש, הרי זה באופן שהיש בטל אל האין כו'. ומה שהעולם נראה ליש ודבר נפרד הוא מפני הצירופים שבשם אלקים, דאיתא בספר יצירה ⁶⁵⁷ שתי אבנים בונות שתי בתים כו' חמשה אבנים בונות ק"כ בתים כו', והיינו דמחמשה אותיות אלקים יש ק"כ צירופים ⁶⁵⁸ , וצירופים אלה מעלימים יותר עד שנראה ליש ודבר נפרד. ועיקר ההעלם הוא ממ"ח צירופים אחרונים דשם אלקים63, שנקרא אדמת בני חם ⁶⁵⁹ , שהוא העלם והסתר לגמרי, עד שאפשר להיות לי יאורי ואני עשיתיני ⁶⁶⁰ , אני ואפסי עוד ⁶⁶¹ . ולזה צ"ל העבודה לברר את הניצוצות שבדברים הגשמיים כו', שזהו"ע עמל מלאכה ועמל שיחה כנ"ל, שהוא העמל שתחת השמש, מצד ההעלם וההסתר על שמש הוי'. אמנם עמלא דאורייתא דלעילא משמשא אינו ענין הבירורים, כי אם תוספת גילוי אלקות, שנעשה ע"י תורה בכלל, ובפרט פנימיות התורה שהו"ע העמל שבתורה, שעי"ז ממשיכים תוספת אור אלקי. וזהו מ"ש מה יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול תחת השמש, דעמל מלאכה ועמל שיחה אין בהם יתרון, שהרי בתחילת הבריאה הי' גילוי אלקות בעולם, עולם על מילואו נברא ⁶⁶² , אלא שנעשה ירידה כו', וע"י עמל מלאכה ועמל שיחה חוזר ומתגלה הכח אלקי שבהבריאה, אור הממלא שבהתלבשות בעולמות, אבל לא נעשה יתרון. משא"כ ע"י עמל תורה נעשה יתרון, שנמשך תוספת אור, שהוא האור שלמעלה מהתלבשות בעולמות. וזהו יתרון העבודה דישראל על העבודה דיעקב, שמצד בחינת יעקב, הארת הנשמה שבאה בהתלבשות בגוף, העבודה היא להסיר את ההעלם וההסתר ולגלות את הכח האלקי שבא בהתלבשות בעולם, שזהו"ע עמל מלאכה ועמל שיחה, אבל מצד בחינת ישראל, עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף, העבודה היא בעמל תורה, שעי"ז נמשך ומתגלה תוספת אור אלקי בעולם.

318

והנה

ב' אופני העבודה דיעקב וישראל צ"ל בכאו"א מישראל, והו"ע העבודה דששת ימי החול והעבודה דשבת. והענין בזה, שהעבודה דימי החול הו"ע עבודת הבירורים, משא"כ בשבת בורר אסור, ואז העבודה היא בגילוי אלקות שמצד עצם הנשמה, וכמ"ש ⁶⁶³ וקראת לשבת עונג, וקראת הו"ע ההמשכה והגילוי מלמעלה, והגילוי הוא בחינת עונג שלמעלה גם מרצון, שזהו בחי' עתיק שלעילא מגלגלתא דא"ק (כנ"ל ס"ג), והו"ע אהבה בתענוגים שנותנים מלמעלה, כמבואר בתניא ⁶⁶⁴ . וזהו שנת"ל שרק ביעקב ישנו עמל ויגיעה, משא"כ בישראל כתיב לא ראה עמל, לפי שהעבודה דעמל תורה וכמו"כ העבודה דשבת אינה ענין של עמל ויגיעה, כי אם ענין דקבלת שכר, וכמארז"ל ⁶⁶⁵ מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, היינו שבששת ימי החול הו"ע העבודה, ובשבת הו"ע קבלת השכר, וע"ד החילוק בין שית אלפי שנין שהוא זמן העבודה, לאלף השביעי שאז יהי' עיקר השכר ⁶⁶⁶ , ומעין זה הוא בכל שבת ושבת, שלכן אומרים בשבת מזמור שיר ליום השבת ⁶⁶⁷ , ליום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים ⁶⁶⁸ , שאז הו"ע דקבלת שכר, הגילוי שנמשך מלמעלה ע"י העבודה שבששת ימי החול.

ז) וזהו

מ"ש אלה תולדות יעקב יוסף, דהנה ענינו של יוסף שהוא מוסיף ומרבה תענוג ונח"ר לפניו ית' (כדאיתא בתו"א ר"פ מקץ ⁶⁶⁹ ), שזהו תכלית כל העבודה, היינו, לא רק העבודה דעמל תורה, אלא גם העבודה דעמל מלאכה ועמל שיחה, שתכליתה לא רק שיהי' כמו שעולם על מילואו נברא, כי אם שיהי' גם תוספת אור. אלא שבעבודה דעמל תורה הרי זה מאיר בגילוי, ובעבודה דעמל מלאכה ועמל שיחה הרי זה בהעלם, אבל גם בעבודה זו תכלית הכוונה הו"ע ההוספה כו'. וזהו אלה תולדות יעקב יוסף, שהתולדות והגילויים של עבודת יעקב [תולדותיהם של צדיקים, ועמך כולם צדיקים ⁶⁷⁰ ], הוא בחינת יוסף, היינו, שענין ההוספה בהתענוג שלמעלה (יוסף) הוא התולדה ועיקר הכוונה גם של בחינת יעקב. וממשיך הכתוב לבאר ענין ההוספה (שהיא התולדה ועיקר הכוונה דיעקב), יוסף בן שבע עשרה שנה, שבע עשרה בגימטריא טו"ב, והו"ע

319

טוב להודות לה' ⁶⁷¹ שאומרים בשיר דיום השבת, שזהו גילוי בחינת אור הגנוז שנברא ביום ראשון, שעז"נ ⁶⁷² וירא אלקים את האור כי טוב, ואור זה מתגלה ומאיר בשבת ⁶⁷³ . ואף שענין זה צ"ל גם בחול, כמ"ש ⁶⁷⁴ המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית, בטובו דייקא, שהוא בחינת האור כי טוב ⁶⁷⁵ , מ"מ, בימי החול הוא בהעלם, ובשבת מאיר האור בגילוי ⁶⁷⁶ , שזהו מה שבשבת אומרים מזמור שיר ליום השבת טוב להודות להוי', שאז מאיר בחינת האור כי טוב בגילוי. וממשיך בכתוב שלאח"ז וישראל אהב את יוסף, דביעקב כתיב אלה תולדות יעקב יוסף, היינו שזהו התולדה והכוונה העיקרית דיעקב, אבל עדיין אין זה מאיר בגילוי, משא"כ בישראל כתיב וישראל אהב את יוסף, שהו"ע אהבה בתענוגים שמאיר בשבת, שאין זה ענין של עמל ויגיעה, כי אם קבלת שכר, כנ"ל.

וכל

זה בא לאחרי ההקדמה דוישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען. ויובן בהקדם הידוע ⁶⁷⁷ שראשית העבודה ותכליתה היא העבודה דקבלת עול, בחינת עבד. והיינו, שגם בהעבודה דבחינת ישראל צ"ל קב"ע ויראה תתאה, ועד שמצד הביטול שביר"ת (שגם הדרגא הכי תחתונה שבה קשורה עם יר"ע בדרגא הכי העליונה והם בעצם ענין אחד ⁶⁷⁸ ) הרי היא מגעת למעלה גם מבחינת בן. וכמשנת"ל ⁶⁷⁹ בענין ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד ⁶⁸⁰ , שכל העליות שיהיו בנשמות ישראל ובספירת המלכות הם מצד העבודה דעבדי דוקא, שעי"ז ירום ונשא וגבה מאד למעלה גם מאדה"ר ⁶⁸¹ , שענינו בכללות ההשתלשלות הוא ראשית הקו, שכנגד בחי' זו הוא עצם הנשמה שלמעלה מהתלבשות בגוף (כנ"ל ס"ג). וכמשנת"ל ⁶⁸² בענין לא זז מחבבה עד שקראה אמי אחותי בתי ⁶⁸³ , שדוקא בחינת בת מגעת למעלה יותר מבחינת אמי ⁶⁸⁴ . והוא ע"ד הידוע

320

שכוונת העצמות הוא ביש הנברא דוקא, ולכן נקרא בשם יש. והענין בזה, דהנה, ע"פ משנת"ל (ס"ג) בענין התהוות יש מאין, שפירוש אין הוא לא רק מצד דעת הנברא שקוראו אין לפי שאינו מושג, אלא שהוא באמת בבחינת אין, להיותו הארה בלבד שכלא חשיב ואין ממש לגבי העצמות, אינו מובן איך נקרא הנברא בשם יש, דכיון שהמקור המהוה אותו הוא בבחי' אין לגבי העצמות, איך נקרא הנברא בשם יש, אך הענין הוא, שכוונת העצמות הוא ביש הנברא דוקא, ולכן נקרא בשם יש, כמו יש האמיתי ⁶⁸⁵ , אף שמקורו נקרא בשם אין. וכמו"כ יובן בעבודה, שבחינת עבד מגיע יותר למעלה מבחינת בן. ועפ"ז יובן מ"ש וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען, דיעקב שהו"ע הקב"ע, עבודת עבד, כולל הן הענין דארץ מגורי אביו שהו"ע עמל תורה, והן הענין דארץ כנען, שהו"ע הבירורים דלעו"ז באופן של מרמה ⁶⁸⁶ , ובשניהם נאמר וישב יעקב, לפי שיסוד כל העבודות הוא קבלת עול דוקא. ואח"כ מחלק הכתוב ב' ענינים אלו לב' בחינות, יעקב וישראל, אלה תולדות יעקב יוסף, הו"ע עבודת הבירורים ע"י עמל מלאכה ועמל שיחה, שגם מזה נמשך בחינת יוסף, ועד להענין דישראל אהב את יוסף, שהו"ע עמל תורה, והשכר דאהבה בתענוגים, כנ"ל בארוכה. ועי"ז פועלים שתמורת מ"ש בסיום הפרשה ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו, שמזה נעשה ⁶⁸⁷ ויהי מקץ גו' ופרעה חולם ⁶⁸⁸ , שזה הי' סיבת הגלות, הנה אדרבה, שהחלום עצמו יתהפך להיות ממנו ועל ידו תוספת חיזוק, כמשנת"ל ⁶⁸⁹ שחלום הוא גם מלשון חוזק ובריאות, כמ"ש ⁶⁹⁰ ותחלימני, תבריאני ותחזקני ⁶⁹¹ , והיינו שמצד העבודה בבירור הניצוצות בזמן הגלות דוקא, היינו כחולמים ⁶⁹² , הנה עי"ז דוקא יהי' אמיתית הגילוי באופן נעלה יותר גם מהגילוי שע"י עבודה דבחינת בן, וגילוי זה יהי' בגאולה העתידה, שאז יקויים היעוד הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד.

______  ______