בס"ד. שיחת* ש"פ תצוה, ח' אדר-ראשון, ה'תשכ"ז

108

בלתי מוגה

א. מאמר ד"ה ועשית מזבח מקטר קטורת.

* * *

ב. דובר במאמר ⁴⁵⁷ – מיוסד על מאמר של הצמח-צדק ⁴⁵⁸ – אודות פס"ד המג"א ⁴⁵⁹ בנוגע לתענית דז' אדר, שבשנה מעוברת הרי זה באדר ראשון,

וגם דובר אודות החילוק בין ז' אדר לל"ג בעומר, שבנוגע לז' באדר איתא בשו"ע ⁴⁶⁰ שצ"ל ענין התענית, משא"כ ל"ג בעומר, יום ההילולא של רשב"י, הוא יום שמחה ⁴⁶¹ , ולא רק יום שמחתו של רשב"י, אלא גם יום שמחה לכל ישראל, שנקרא "יום שמחתנו", וכידוע הסיפור (המובא בפע"ח ⁴⁶² ) אודות א' שהי' נוהג לומר "נחם" בכל יום, כולל גם בשבת ויו"ט, ואעפ"כ, כשאמר "נחם" בל"ג בעומר, הזיק לו כו', כיון שלא הי' צריך לומר "נחם" בל"ג בעומר, להיותו יום שמחה לכל ישראל – שבמאמר הנ"ל מבאר הצ"צ את טעם הדבר ע"פ קבלה וחסידות ⁴⁶³ , ולעת עתה הרי זה המקום היחידי שמצאתי ביאור בענין זה.

ובהקדמה – שענין זה מבואר אמנם בספרי נגלה ודרוש של גדולי ישראל, ועד גם ביערות דבש ⁴⁶⁴ (לר' יהונתן אייבשיץ, כידוע ומפורסם גדולתו הן בנגלה דתורה והן בפנימיות התורה), והביאור בזה בפשטות (כפי שמקובל בעולם) – שהדבר תלוי ברצונו של בעל ההילולא ⁴⁶⁵ :

בנוגע למשה רבינו – כיון שמאד לא רצה והרבה להתפלל שלא יהי' ענין ההסתלקות (כמובן מפשטות הכתובים וכמבואר במדרשי חז"ל), לכן נקבע יום הסתלקותו ליום תענית;

109

משא"כ בנוגע ליום ההילולא דרשב"י – כיון שהי' בשמחה ביום זה, וכמבואר באידרא (אידרא רבה ⁴⁶⁶ , ובעיקר באידרא זוטא ⁴⁶⁷ ) שקודם הסתלקותו אמר "בחד קטירא אתקטרנא בי' בקוב"ה בי' אחידא בי' להיטא כו'", וסיים בפסוק ⁴⁶⁸ "כי שם צוה ה' את הברכה חיים", ו"לא סיים בוצינא קדישא למימר חיים כו'" ⁴⁶⁹ [ולהעיר שעד"ז מצינו גם אצל אדמו"ר האמצעי, שנסתלק באמרו תיבת "חיי החיים" ⁴⁷⁰ ] – לכן נקבע יום זה ליום שמחה.

אבל ביאור זה אינו מספיק – שהרי הא גופא דורש ביאור:

כיון שמדובר אודות רועה ישראל, ורועה נאמן, שמניח את כל הענינים וחושב רק אודות טובתן של כל ישראל, הרי מובן שכן הוא גם בנוגע לעניננו, שהסיבה לכך שאצל משה רבינו הי' ענין ההסתלקות שלא ברצון, היא, בגלל שכך הי' צריך להיות מצד טובתן של ישראל; וא"כ, מדוע אצל רשב"י – שגם אצלו הי' כל הענינים כפי שצריכים להיות מצד ישראל – הי' ענין של שמחה בשעת הסתלקותו?

ובפרט ע"פ הידוע שרשב"י הי' ניצוץ מנשמת משה רבינו ⁴⁷¹ , וא"כ, קשה יותר מדוע יום ההילולא של משה רבינו הוא יום תענית, ואילו יום ההילולא של רשב"י הוא יום שמחה?

ולכן זקוקים להביאור שבמאמר הנ"ל – ע"פ קבלה וחסידות.

ג. המשך הענין – הביאור בקביעת ז' אדר ליום תענית בגלל מיתת משה, אף שיש בו ענין של שמחה מצד לידת משה, כי, התענית דז' אדר אינו בגלל שהוא "יום חייב", אלא מצד ענין התשובה, "והחי יתן אל לבו" ⁴⁷² , ובזה ניתוסף יותר מצד ענין השמחה – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס ⁴⁷³ בלקו"ש חט"ז ע' 343 ואילך.

ד. אמנם, בימינו אלו לא מתענים בז' אדר, מצד חלישות הדור דלא מצי לצעורי נפשם כו', אבל אעפ"כ, צריך להיות ענין הצדקה תמורת התענית (כמבואר באגה"ת ⁴⁷⁴ ).

110

זאת ועוד:

ידוע מנהג רבותינו נשיאינו, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר, שלא היו אומרים תחנון בז' אדר ⁴⁷⁵ , ומכ"ש שלא הי' אצלם ענין התענית.

וההסברה בזה:

ענינם של רבותינו נשיאינו הוא – אתפשטותא דמשה שבכל דרא ⁴⁷⁶ , ניצוץ של משה רבינו, אשר, ע"פ השגחה פרטית, שהיא ההשגחה העליונה, נתמנו להיות ראש ומוחין של בנ"י ⁴⁷⁷ , עד שכל עניני בנ"י, לא רק הענינים הרוחניים, אלא גם הענינים הגשמיים, יומשכו על ידם ⁴⁷⁸ , והכח על זה הוא ממשה, שלהיותו רועה ישראל הראשון, נותן כח לנשיאים שבכל דור ודור.

ולכן, יום ז' אדר נחשב אצלם ליום שמחה, ואין אומרים בו תחנון.

ואע"פ שמשה רבינו עצמו לא רצה את ענין ההסתלקות שבז' אדר – הרי זה רק בתחילה, אבל לאחרי שהי' ענין ההסתלקות בז' אדר, הנה עי"ז ניתוסף אצלו עילוי גדול יותר:

אע"פ שגם לפני כן הי' משה רבינו בדרגא נעלית ביותר, עד "שפירש מן האשה" ⁴⁷⁹ – ע"פ דין, כיון שהקב"ה אמר לו "ואתה פה עמוד עמדי" ⁴⁸⁰ , מ"מ, בעת הסתלקותו הגיע לדרגא נעלית יותר.

וכפי שמצינו במדרשי רז"ל ⁴⁸¹ שבזכות התעסקותו של משה "בעצמות יוסף", כמ"ש ⁴⁸² "ויקח משה את עצמות יוסף עמו", בהיותו במעמד ומצב ש"אין בישראל גדול ממנו" – זכה לכך ש"לא נתעסק בו אלא המקום, שנאמר ⁴⁸³ ויקבור אותו בגיא".

וכן מצינו שבעת הסתלקותו הגיע משה רבינו לדרגת שער הנו"ן, והיינו, שאע"פ שעד אז היו אצלו רק מ"ט שערים, כדאיתא בגמרא ⁴⁸⁴ "נ' שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחת, שנאמר ⁴⁸⁵ ותחסרהו מעט מאלקים", הנה ביום הסתלקותו ניתן לו גם שער הנו"ן,

111

כפירוש הרב המגיד ⁴⁸⁶ על הפסוק ⁴⁸⁷ "ויעל משה גו' אל הר נבו" – נו"ן בו.

ועפ"ז יש לבאר דברי הגמרא ⁴⁸⁸ "מה להלן עומד ומשמש אף כאן עומד ומשמש במרום" – שלאחרי הסתלקותו הגיע משה רבינו לדרגא כזו שלגבי דרגתו הקודמת נקראת בשם "מרום".

ומטעם זה נחשב ז' אדר ליום של עלי' גם אצל אתפשטותא דמשה שבכל דרא, ולכן הוא אצלם יום שמחה, ואין אומרים בו תחנון.

ה. ועלי' זו היא לא רק עבור אתפשטותא דמשה עצמו, אלא גם עבורנו – ע"י ההתקשרות אליו, ועד להתקשרות שהיא לא רק במחשבה ודיבור, אלא גם במעשה, ש"הוא העיקר" ⁴⁸⁹ , ו"נלכה באורחותיו נצח סלה ועד" ⁴⁹⁰ , ללא הפסק ⁴⁹¹ (ולא באופן שלפעמים מתנהג כפי רצונו של הרבי, ולפעמים מתנהג כפי רצונו הוא).

ועי"ז מצליחים בלימוד התורה, נגלה וחסידות, ובקיום המצוות בהידור,

ואז – כאשר "בחוקותי תלכו", "שתהיו עמלים בתורה", אזי "ונתתי גשמיכם (שהו"ע הגשמיות ⁴⁹² ) בעתם וגו'" ⁴⁹³ , ועד לסיום הפרשה: "ואולך אתכם קוממיות" ⁴⁹⁴ , בביאת משיח צדקנו, יבוא ויגאלנו.

* * *

ו. ע"פ משנ"ת במאמר ⁴⁹⁵ בנוגע לענין הספיחים – יובן ענין נוסף:

ידוע ⁴⁹⁶ שכאשר אדמו"ר האמצעי רצה להקים ישוב במקום רחוק, בארץ ישראל, הציע, ביקש וצוה לכמה מהחסידים שיסעו לשם,

ושאלו אותו: מה יהי' עם "חסידות"?

– שכן, אף שלא דרו במקומו של אדמו"ר האמצעי, היו באים מזמן לזמן לשמוע חסידות, או שהיו שומעים חסידות מאדמו"ר האמצעי בעת שהי' נוסע למקומם (כידוע שאדמו"ר האמצעי הי' נוהג לנסוע

112

ממקום למקום בתוך המדינה); אבל אם יסעו למקום רחוק, לא יוכלו לשמוע חסידות –

והשיב להם אדמו"ר האמצעי, שישלח להם את כתבי ("ביכלאַך") החסידות.

[וזהו הטעם הפשוט לכך שבאוסף הכתבי-יד של כ"ק מו"ח אדמו"ר יש רק מעט "כתבים" של אדמו"ר האמצעי, אף שלפי-ערך כתב יותר משאר הרביים – כיון ששלח "כתבים" לארץ ישראל. ואכן, אצל צאצאי חסידי אדמו"ר האמצעי שנסעו לארץ ישראל, מצאו "ביכלאַך" חסידות של אדמו"ר האמצעי, שהי' שולח להם, כנ"ל ⁴⁹⁷ ].

ולכאורה אינו מובן:

למרות שאדמו"ר האמצעי הבטיח לשלוח להם כתבי חסידות – הרי עדיין הי' חסר אצלם הענין ד"עיניך רואות את מוריך" ⁴⁹⁸ שצריך להיות בעת אמירת התורה, שעי"ז ניתוסף בהבנת התורה?!

ולאמיתו של דבר, התועלת של התלמיד מראיית פני הרב היא (לא רק בעת אמירת התורה, אלא) גם שלא בשעת אמירת התורה – כמובן מדברי הגמרא ⁴⁹⁹ : "אמר רבי, האי דמחדדנא מחבראי, דחזיתי' לרבי מאיר מאחורי', ואילו חזיתי' מקמי', הוה מחדדנא טפי, דכתיב והיו עיניך רואות את מוריך".

וגם בפשטות מובן שצריך להיות "עיניך רואות את מוריך" – כי, בשעת אמירת התורה מאירים פני הרב, כמ"ש ⁵⁰⁰ "חכמת אדם תאיר פניו", וכיון ש"כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא דבר אחד לבטלה" ⁵⁰¹ , הרי בודאי שהארת פני הרב מביאה תועלת אצל התלמיד– שניתוסף אצלו בהבנת תורת רבו.

וכמובן גם ע"פ תורת הבעש"ט ⁵⁰² שכל דבר שיהודי שומע או רואה מסייע לו בעבודת ה' – שהתועלת שיש לתלמיד מהארת פני הרב היא לא רק באופן מקיף, אלא גם באופן פנימי.

ועפ"ז אינו מובן מענה אדמו"ר האמצעי, שבמקום שמיעת חסידות,

113

ישלח את כתבי החסידות – הרי עדיין יחסר אצלם העילוי שנעשה עי"ז ש"עיניך רואות את מוריך"?!

ז. והביאור בזה – ע"פ משנ"ת במאמר בענין הספיחים:

ענין הספיחים הוא – שאע"פ שהזריעה היתה לפני זמן רב, ואילו עכשיו לא הי' ענין של זריעה, אעפ"כ, ישנה צמיחה (ועד שמהספיחים צומחים עוד ספיחים – ספיחי ספיחים), ולא עוד, אלא שבצמיחה לא ניכר אם היא מהזריעה עצמה או ספיחים בלבד – כפי שמצינו בנוגע לספיחי שביעית, שאי אפשר להכיר אם הם ספיחי שביעית או שנזרעו בשביעית, ויש צורך לסמוך על פלוני כו' ⁵⁰³ .

וכמשנת"ל שבענין הספיחים יש מעלה לגבי שאר אופני היחודים שישנם בזמן הזה: (א) באופן של חידוש הישנות בלבד, (ב) ע"י נשמות הצדיקים – כי, באופן של חידוש הישנות נעשה שינוי המהות, וגם ע"י נשמות הצדיקים נעשה במהות אחר, משא"כ בענין הספיחים לא נעשה שינוי, אלא הצמיחה היא באותו אופן כמו ע"י הזריעה עכשיו, וכנ"ל בענין ספיחי שביעית, ועד שע"י הספיחים יכולה להיות גם הולדה חדשה – ספיחי ספיחים.

ועד"ז בנוגע לעניננו – שאע"פ שכאשר נוסעים למקום אחר, חסר ענין הראי', מ"מ, הזכרון וציור המעמד ומצב שהי' בעבר, הוא בדוגמת ענין הספיחים, שפועל כמו שהיתה הזריעה עכשיו.

ח. וככל הענינים – משתקף גם ענין זה בנגלה דתורה ⁵⁰⁴ :

על הפסוק ⁵⁰⁵ "אך בצלם יתהלך איש", איתא בירושלמי ⁵⁰⁶ , שהאומר שמועה בשם אומרה יראה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו.

וכידוע הסיפור ⁵⁰⁷ אודות הצמח צדק, שכאשר נינגו את הניגון של רבינו הזקן, כו"כ שנים לאחרי הסתלקותו, הי' זה אצלו באופן ש"בעל השמועה עומד כנגדו".

ולכאורה: הרי כבר עבר משך זמן – י"ב חודש ועוד יותר – מאז ששמע זאת מבעל השמועה? – אך הענין, שזהו בדוגמת ענין

114

הספיחים, שאף שהזריעה היתה לפני זמן רב, הרי זה פועל גם עתה, ועד"ז בנוגע לפעולת השמועה ששמע בעבר, ובפרט כאשר רואה כאילו בעל השמועה עומד כנגדו, שאינו דומה למי שאינו רואה כו'.

וזהו גם הביאור במאמר רז"ל ⁵⁰⁸ שלאחרי ארבעין שנין קאי איניש אדעתי' דרבי' – שאין זה באופן ששומע זאת מרבו עוד הפעם, אלא שניתוסף אצלו בענינים ששמע מרבו לפני ארבעים שנה, שעומד על דעת רבו (ע"ד שראיית פני הרב פועלת על התלמיד גם לאחרי זמן).

ט. ולהעיר, שדוגמת ענין הנ"ל מצינו גם בשייכות לימי הפורים, שעליהם נאמר ⁵⁰⁹ "והימים האלה נזכרים ונעשים", וידוע פירוש האריז"ל ⁵¹⁰ , שגם לאחרי משך זמן, כאשר "נזכרים" כדבעי, אזי חוזרים "ונעשים" אותם ענינים כמו בפעם הראשונה.

והרי כללות הענין דפורים קשור עם ז' אדר – כי, הענין ד"ונהפוך הוא" ⁵¹¹ , ועד לשמחה גדולה ביותר, עוד יותר משמחת שבת ויו"ט, כמארז"ל ⁵¹² "חייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע", הרי זה נפעל כתוצאה מענינו של ז' אדר ⁵¹³ .

י. ובנוגע לעניננו:

גם עכשיו ישנו הענין ד"נעשים" – שמהפכים את כל הענינים, באופן ש"שמעו הולך בכל המדינות" ⁵¹⁴ , עד למקום רחוק בקצה העולם, וגם שם פועלים הענין ד"נפל פחד היהודים עליהם" ⁵¹⁵ , כפירוש הרמ"א ⁵¹⁶ "שמתפחדים ממה שמפחדים היהודים .. יראת שמים".

ובהתאם לכך – הגיע הזמן לשלוח גם לפנה נדחת ⁵¹⁷ , כדי לפעול שם, ולהביא לשם את מעיינות החסידות ⁵¹⁸ .

115

וע"פ האמור לעיל – הנה גם כאשר יסעו לשם, לא יחסר שום ענין, שהרי ישנו ענין הספיחים, כנ"ל. ובפרט שזהו רק הפסק בזמן, ואח"כ חוזרים ונפגשים עוד הפעם, הרי זה בודאי פועל תוספת חיות; אלא שבאמצע צריך להיות ענין רקבון הגרעין, שמתבטל ממציאותו, ועי"ז נפעלת הצמיחה. ובעבודה הרוחנית – הרי זה ענין הביטול, לעשות גם שלא כפי רצונו, ולא לערב את שכלו, אלא לבטלו כו', שעי"ז נעשית הצמיחה בטוב.

ויה"ר שתהי' נסיעתם בהצלחה מופלגה ביותר, למעלה מדרך הטבע לגמרי, לקדש שם שמים ברבים, ויצליחו בלימוד הנגלה ובלימוד החסידות ובקיום המצוות בהידור, מתוך בריאות נכונה, ויפעלו גם על המתחילים שאוחזים באל"ף בי"ת, ויעשו פירות כו', ויביאו משם ניצוצות – נשמות ובירורים כו'.

וההתחלה תהי' מהתמדה ושקידה בלימוד התורה, כמ"ש ⁵¹⁹ "ליהודים היתה אורה", "אורה זו תורה" ⁵²⁰ , ועד שבאים ל"יקר אלו תפילין"64.

וכל זה – בהצלחה מופלגה, באופן ד"נחלה בלי מצרים" ⁵²¹ , כמ"ש ⁵²² "והאכלתיך נחלת יעקב ("כיעקב שכתוב בו ⁵²³ ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה"65), כי פי ה' דיבר", ועד לבנין ביהמ"ק השלישי ⁵²⁴ , שיבנה ויתגלה במהרה בימינו.

[כ"ק אדמו"ר שליט"א צוה להנוסעים שיחיו שיאמרו לחיים, ומזג משקה לכל אחד מהם בידו הק'. ואח"כ ניגנו "ופרצת", וכ"ק אדמו"ר שליט"א עמד מלא קומתו ורקד בשמחה רבה].

* * *

יא. בהמשך להמוזכר לעיל (ס"ד) שבז' אדר הגיע משה רבינו גם לשער הנו"ן, אף שבמשך ימי חייו ניתנו לו רק מ"ט שערים – יש לבאר לשון הגמרא28 "נ' שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחת", דלכאורה אינו מובן: למה נאמר "כולן ניתנו למשה חסר אחת", ולא נאמר מ"ט ניתנו למשה?

ויובן בהקדם שמצינו לשון זה גם בנוגע למלאכות דשבת –

116

כדאיתא במשנה ⁵²⁵ "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת", וגם כאן נשאלת השאלה: למה לא נאמר ל"ט מלאכות?

ומבואר בזה ⁵²⁶ , שמספר המלאכות דשבת הוא "כנגד מלאכה מלאכתו ומלאכת שבתורה", שמספרם הוא ארבעים, אלא ש"חסר אחת", ד"איכא חד דלא ממנינא", אלא שיש ספק אם זהו מש"נ ביוסף ⁵²⁷ "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו", ל"מאן דאמר לעשות צרכיו נכנס", ולכן אינו ממנינא; ולמ"ד שנכנס לעשות מלאכתו ממש, אזי הפסוק ⁵²⁸ "והמלאכה היתה דים" אינה ממנינא, כיון שפירושו הוא "דשלים לי' עבידתא" ⁵²⁹ .

אך עדיין אינו מובן: מדוע משתמשת התורה בנוגע ליוסף בלשון כזה שיכולים לטעות בו בנוגע למלאכות שבת – הרי התורה היתה יכולה לכתוב אותו ענין בלשון אחר שבו לא תהי' נתינת מקום לטעות?

יב. והביאור בזה ⁵³⁰ :

על הפסוק ⁵³¹ "כי בו שבת מכל מלאכתו", איתא במדרש ⁵³² : "אע"ג דאת אמר כי בו שבת מכל מלאכתו, ממלאכת עולמו שבת, ולא שבת לא ממלאכת הרשעים ולא ממלאכת הצדיקים" (שכרן ועונשן).

וכמו"כ בנוגע לאדם למטה, יש מלאכה אחת שמותרת בשבת – מלאכת שמירת שבת, והיינו, שהשמירה והזהירות מעשיית כל המלאכות בשבת היא עצמה מלאכה [ובפרט ע"פ מארז"ל ⁵³³ ששקולה שבת כנגד כל מצוות התורה, הרי זה כולל עשיית כל המצוות], אלא שזוהי מלאכה המותרת בשבת.

וזהו הטעם שלשון מלאכה נאמר בתורה ארבעים פעמים – כיון שישנם ארבעים מלאכות, אלא שמלאכה אחת היא מותרת. ועפ"ז מובן דיוק הלשון "אבות מלאכות ארבעים חסר אחת", ולא ל"ט מלאכות.

ונמצא, שאע"פ שכוונת חז"ל היא לקבוע את המספר של ל"ט מלאכות, מ"מ, השימוש בלשון "ארבעים חסר אחת" מורה ומדגיש שישנו הענין של ארבעים, והיינו, שע"י הזהירות מל"ט המלאכות באים למלאכה הארבעים – שמירת שבת.

117

יג. ועפ"ז מובן גם בנוגע לדברי הגמרא "נ' שערי בינה נבראו בעולם, וכולן ניתנו למשה חסר אחת":

אע"פ שהמכוון הוא שניתנו למשה רק מ"ט שערים, הנה בדיוק הלשון "כולן (נ' שערי בינה) ניתנו .. חסר אחת" מרומז שבנתינת מ"ט השערים נכלל גם שער הנו"ן.

ובפרט ע"פ המבואר בלקו"ת פ' במדבר ⁵³⁴ , שבשער הנו"ן יש ב' ענינים: (א) כפי שהוא בפני עצמו, (ב) כפי שכלול במ"ט השערים – הרי בודאי שבנתינת מ"ט השערים כלול גם שער הנו"ן.

אלא שהתכללות שער הנו"ן במ"ט השערים שניתנו למשה היא בהעלם ובכח; ובז' אדר הרי זה נמשך בגלוי.

* * *

יד. בנוגע לביאורים בפירוש רש"י, היתה הצעה ⁵³⁵ שאודיע לפני שבת על איזה פירוש רש"י ידובר, כדי שיוכלו לעיין כו'. אך בערב שבת עדיין לא ידעתי בעצמי...

ובכן, ידובר עתה אודות פירוש רש"י בהתחלת הפרשה, על הפסוק ⁵³⁶ "ואתה הקרב אליך גו' לקדשו לכהנו לי", ובתחילה ינגנו ניגון, כדי שיוכלו לעיין בפירוש רש"י זה.

טו. הביאור בפירוש רש"י, "ואתה הקרב אליך", "לאחר שתגמור מלאכת המשכן", "לקדשו לכהנו לי", "לקדשו להכניסו בכהונה ע"י הבגדים שיהא כהן לי, ולשון כהונה שירות הוא" – ש"לקדשו לכהנו לי" קאי על הכניסה לשירות ע"י הבגדים, בהוספה על מש"נ לפנ"ז "לכהנו לי", שקאי על שם התואר של כהונה; וממ"ש " ואתה הקרב אליך ", שמשה יקרבם אליו, שגם הוא הי' כהן, אף שמעלת משה היא בענינים שאינם שייכים לכהונה – למדים, שגם ענין זה הי' לאחר גמר מלאכת המשכן, שאז נכנסו הכהנים למשכן, שזהו המקום שבו הי' משה נכנס לשמוע דבר ה'; הביאור איך שימש אהרן במשכן לאחרי שבנה מזבח לעגל – כי, בעת בניית המזבח (קודם גמר מלאכת המשכן), לא הי' אהרן בגדר " כהן ששימש לע"ז"; וההוראה בנוגע לגודל הזכות והאחריות של אלו ש"אתפשטותא דמשה" קירבם אליו ⁵³⁷ ונתן להם את

118

התפקיד ⁵³⁸ לגלות את המשכן שבכל אחד מישראל ⁵³⁹ (לאחרי שכבר נגמרה מלאכת המשכן ע"י משה רבינו ⁵⁴⁰ ) – הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש ח"ו ע' 170 ואילך.

* * *

טז. בפרשת תצוה לא נזכר שמו של משה רבינו. ואיתא בספרים ⁵⁴¹ טעם הדבר – לפי שבדרך כלל הקביעות דפ' תצוה היא בסמיכות לז' אדר שבו נסתלק משה, ולכן לא נזכר בה שמו של משה, לרמז על הסתלקותו.

אמנם, התחלת הפרשה היא: " ואתה תצוה", שקאי על משה רבינו, כך, שאע"פ ששמו של משה לא נזכר בכל הפרשה, נקראת הפרשה כולה על שמו של משה,

119

– ישנם כו"כ פרשיות שהתחלתן "וידבר ה' אל משה", אבל אעפ"כ, אינן נקראות ע"ש משה, ועד שיש פרשה שנקראת על שם קרח, שהי' מנגד למשה רבינו; ואילו פ' תצוה (שבה לא נזכר שמו של משה), נקראת על שם משה –

ולא עוד אלא כפי שמשה הוא למעלה מענין של שם – " ואתה תצוה".

וענין זה הוא ע"ד האמור לעיל (ס"ד) שאע"פ שבתחילה לא רצה משה את ענין ההסתלקות, הנה לאחרי שהי' ענין ההסתלקות בפועל, נעשית אצלו עלי' גדולה ביותר כו' ⁵⁴² .

*

יז. במאמר שאמר כ"ק מו"ח אדמו"ר בפורים קטן שנת תרפ"ז, במוסקבא ⁵⁴³ – בזמן שהי' צורך במעמד ומצב של מסירת נפש כו' ⁵⁴⁴ – דובר אודות הענין ד"מפי עוללים ויונקים יסדת עוז גו' להשבית אויב ומתנקם" ⁵⁴⁵ , ונתבאר, שיש צורך במס"נ על ענין החינוך, והחינוך צריך להיות באופן שיהי' ניכר קדושת האותיות כו', והיינו, שאף שע"פ שכל מסתבר שיכולים ללמוד במהירות גדולה יותר שלא על הסדר, מ"מ, אין לעשות זאת בגלל קדושת האותיות, ועד"ז בנוגע לנקודות כו'.

וענין זה שייך גם בנוגע לאלו שנוסעים61 לפתוח מוסד תורה, החל מחינוך על טהרת הקודש, כולל גם בנוגע לאלו שלא באו עדיין לכלל הבנה והשגה – שתהי' פעולתם באופן של מס"נ, אבל, לא באותו אופן שהי' בשעה שכ"ק מו"ח אדמו"ר אמר מאמר הנ"ל, אלא מתוך הרחבה, ועי"ז יפעלו "להשבית אויב ומתנקם" – הן האויב שמבפנים והן האויב שמבחוץ כו'.

והעיקר – שיפוצו מעינותיך חוצה, ועי"ז – אתי מר ⁵⁴⁶ , ביאת משיח צדקנו בקרוב ממש.

______  ______