בס"ד. ש"פ תשא, שושן פורים קטן, ה'תשכ"ז

120

(הנחה בלתי מוגה)

וקבל

היהודים את אשר החלו לעשות ²²² , ומבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר במאמרו ד"ה זה שאמרו בפורים קטן לפני ארבעים שנה ²²³ (בשנה האחרונה שהי' במדינה ההיא בחיים חיותו בעלמא דין), דעתה בזמן הגלות הם קבלו מה שהחלו כבר בזמן דמתן תורה, וכאמרם ז"ל ²²⁴ ע"פ ²²⁵ קיימו וקבלו היהודים, דקיימו עתה מה שקבלו כבר בזמן דמ"ת. ומקשה, דלכאורה הוא דבר נפלא, דבמ"ת היו ישראל בתכלית העילוי, והי' גילוי אלקות במוחש ממש [כמ"ש ²²⁶ וירד הוי' על הר סיני, ובאופן שפעל (לא רק על בנ"י, אלא) גם בכל מציאות העולם, וכמארז"ל שהי' הקול יוצא מד' רוחות העולם ומלמעלה ומלמטה ²²⁷ , ובאופן שצפור לא צווח עוף לא פרח כו' אלא העולם שותק ומחריש כו' ²²⁸ , שענין זה מורה על גודל הביטול, כי, כאשר יש איזה תנועה, הרי זה מורה על ענין של ישות כו'], משא"כ בזמן הגלות הוא ההיפך מזה ממש, ובפרט בימי המן שביקש כו', שאז הי' הגלות בתוקף כל כך עד שהיתה הגזירה על כל היהודים, מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד ²²⁹ , בכל מדינות המלך ²³⁰ (היינו שהגזירה היתה באופן שלא היתה אפשרות לברוח כו' ²³¹ ), וע"פ הידוע שכל הענינים שבגשמיות הם בגלל הרוחניות, שהרי לית דין ללא דיין, מובן, שגם ברוחניות למעלה הי' ענין של ירידה וכו', והיינו, שבנ"י היו אז בתכלית השפלות, ולכאורה אינו מובן, איך אז דוקא קיימו מה שקבלו כבר במ"ת, איך אפשר שדוקא בזמן הגלות יהי' ענין נעלה יותר מאשר במ"ת, שאז רק החלו לעשות, שהי' זה התחלה בלבד, וכמארז"ל3 מכאן מודעא רבה לאורייתא (שקבלוה באונס ²³² , ע"י כפי'), ואילו הגמר והקיום הי' דוקא בזמן הגלות והגזירה כו'.

121

ב) ומבאר

במאמר ²³³ , שבזמן הגלות כשעמד עליהם המן כו' הנה אז דוקא עמדו במסירת נפש (בגלוי), וכמ"ש רבינו הזקן בתורה אור ²³⁴ שאם רצו להמיר דתם לא הי' המן עושה להם כלום, שלא גזר אלא על היהודים, אלא שהם מסרו עצמן למות כל השנה כולה, ולא עלה להם מחשבת חוץ ח"ו ²³⁵ , הן בנוגע למחשבה הן בנוגע לדיבור והן בנוגע למעשה, דהיינו, לעמוד בנסיון למסור נפשו אפילו שלא לעשות רק איזה מעשה לבד נגד אמונת ה' אחד, כגון להשתחוות לע"ז אף שאינו מאמין בה כלל בלבו (כמ"ש רבינו הזקן בתניא ²³⁶ ). וכמבואר במק"א ²³⁷ שמס"נ זו פעלה להיות ויקץ כישן הוי' ²³⁸ , בלילה ההוא נדדה שנת המלך ²³⁹ , ועי"ז נתבטלה הגזירה. וכיון שבזמן הגזירה הי' אצלם ענין המס"נ, לכן הי' אז הענין דקבל היהודים את אשר החלו לעשות, שקיימו מה שקיבלו כבר במ"ת.

והענין

בזה, כמבואר במאמר ²⁴⁰ בענין ג' החלקים הכלליים שבגוף, ראש גוף ורגל, שאע"פ שהרגל הוא המדריגה היותר תחתונה שבאדם, מ"מ, יש יתרון ברגל שמעמיד ומגבי' גם את הראש. ועד"ז בכללות ישראל, כמ"ש ²⁴¹ שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו, שיש מעלה במדריגת הרגל דכנס"י, רגלי העם, שעי"ז נעשה אנכי בקרבו, שהו"ע הגילוי דבחי' כתר (אנכי) בחכמה (מדריגתו של משה). וזוהי כללות המעלה שבזמן הגלות, ובפרט בדרא דעקבתא דמשיחא, בחי' הרגל, שאז ישנם יותר העלמות והסתרים ורדיפות וכו', הנה דוקא אז מתגלה יותר ענין המס"נ, שזהו"ע הקשור עם אמונה שלמעלה מהשכל ²⁴² , ללא הבנה והשגה כו' ²⁴³ . וכפי שמבאר במאמר ²⁴⁴ , שעיקר ענין האמונה דנש"י היא במדריגת סובב כל עלמין, דממלא כל עלמין זהו בבחי' השגה (בפנימיות) כאילו רואה כו', ולכן לא שייך בזה כ"כ ענין האמונה, כי אם עיקר האמונה הוא בבחי' סוכ"ע, שאינו מושג ונרגש (ולא כמו אוה"ע, שבחי' ממכ"ע היא

122

אצלם באופן של אמונה, ואילו לבחי' סוכ"ע אין להם שייכות כלל ²⁴⁵ ). וכמו"כ ענין המס"נ שבבנ"י הוא למעלה מהשכל והבנה והשגה כו'.

ג) והנה

מאמר זה אמרו כ"ק מו"ח אדמו"ר במדינה ההיא (שבה נתייסדה תורת החסידות בכלל, ובפרט תורת חסידות חב"ד, שעל ידה נמשך בחכמה בינה ודעת, והעיקר בזה שיומשך בענין של בכן ²⁴⁶ בנוגע לפועל) מתוך מס"נ בגלוי, כידוע פרשת הימים ההם, שהיו אז רדיפות על עניני התומ"צ, ואעפ"כ, בהיותו בעיר הבירה של המדינה ששם הי' השורש ומקור של המנגדים וכו', אמר כ"ק מו"ח אדמו"ר מאמר הנ"ל, ובאופן שנוסף על אמירתו בביהכנ"ס, מקדש מעט ²⁴⁷ , הי' הדבר ניכר גם בחוץ, בשוק שבו היו רגלא דתרמודאי ²⁴⁸ , כמסופר פרטי הדברים בהמכתב ²⁴⁹ שנדפס יחד עם המאמר ²⁵⁰ , שאף שהי' זה משתשקע החמה27, הן כפשוטו, והן בפנימיות הענינים, הי' ביהכנ"ס מואר בנרות רבים, וכאשר שאלו מה יום מיומיים, הי' המענה, שרועם של ישראל דורש מעל הבימה, במעמד כו"כ עשיריות מישראל, שבאו לשמוע דבריו של הקב"ה, אשר גלה סודו אל עבדיו הנביאים ²⁵¹ , ומשפסקה הנבואה, הרי זה ע"י הנשיאים שבכל דור ודור, ואומר בפומבי ובפרהסיא, אשר, מפי עוללים ויונקים יסדת עוז להשבית אויב ומתנקם ²⁵² , היינו, שאין להתפעל מהאויב כו', אלא צריכים לפעול בהענין דיסדת עוז, אין עוז אלא תורה ²⁵³ , לא רק אצל בן י"ח שנה (כפי שהיתה גזירת המלכות שיש להמתין עד שיגדל הנער כו' ²⁵⁴ ), ולא רק אצל בן י"ג שנה, אלא גם אצל עוללים ויונקים, ועי"ז פועלים להשבית אויב ומתנקם כו'.

ואף

שכל זה שייך למעמד ומצב שהי' בשנת תרפ"ז, כשהי' צורך לפעול הענין דלהשבית בנוגע לאויב ומתנקם בגלוי, הרי מזה מובן גם בנוגע ללימוד מאמר זה גם עתה. ובהקדים, שלימוד המאמר צריך

123

להיות באופן שנעשה תורת ו ²⁵⁵ , היינו, לא באופן שהוא נשאר מציאות בפ"ע, ולומד את המאמר של האדמו"ר, אלא באופן דוקבל היהודים – כשמו של המאמר, שמורה על תוכנו של כל המאמר ²⁵⁶ (ע"ד מ"ש רבינו הזקן בשער היחוד והאמונה ²⁵⁷ ששמו אשר יקראו לו בלה"ק הוא חיותו של הדבר הנקרא בשם זה, וכן הוא גם בהשמות של עניני ומאמרי תורה, ובפרט שם שנתקבל ברוב תפוצות ישראל, כמובן ממ"ש הרמב"ם ²⁵⁸ בנוגע לגזרה ותקנה שפשטה בכל ישראל, שיש לזה תוקף של מ"ע ומל"ת, שנאמר ²⁵⁹ על פי התורה אשר יורוך, לא תסור מכל הדבר אשר יגידו לך), היינו, שהלימוד חודר את כל מציאותו (עס נעמט אים דורך אינגאַנצן) ומתאחד עמו להיות מציאות אחת, ובלשון רבינו הזקן בתניא ²⁶⁰ : יחוד נפלא שאין יחוד כמוהו ולא כערכו נמצא כלל בגשמיות להיות לאחדים ומיוחדים ממש מכל צד ופנה. ועוד זאת, כידוע פתגם כ"ק מו"ח אדמו"ר ²⁶¹ , שלא די בכך שהוא לומד את המאמר, אלא המאמר צריך ללמד אותו בנוגע להנהגתו כו'. וכיון שיש ציווי ללמוד את המאמר, בודאי יש גם נתינת כח שהלימוד יוכל להיות באופן האמור, הן בנוגע לכללות ענין המס"נ, והן בנוגע להענין דלהשבית אויב ומתנקם.

ד) והענין

בזה, דהנה, גם כאשר נמצאים בזמן של הרחבה כו', יכול וצריך להיות ענין המס"נ בנוגע ללימוד התורה. ובהקדם המבואר במאמר ²⁶² דהנה אמרו רז"ל ²⁶³ גדול המעַשה יותר מן העושה, וכידוע בתמכין דאורייתא (כמו זבולון ויששכר, כמ"ש ²⁶⁴ שמח זבולון בצאתך וישכר באוהליך, זבולון ויששכר עשו שותפות, זבולון יוצא לפרקמטיא ומשתכר ונותן לתוך פיו של יששכר והם יושבים ועוסקים בתורה, לפיכך הקדים זבולון ליששכר שתורתו של יששכר ע"י זבולון היתה ²⁶⁵ ), דמי שמעַשה את חבירו שיחזיק לומדי תורה הוא יותר מן העושה בעצמו. וכשם שהוא במעשה הצדקה לצרכי לימוד התורה, כמו"כ הוא בלימוד ממש, דגדול המעַשה את חבירו לתורה יותר מהלומד בעצמו,

124

דזהו ענין גמילת חסדים בנפשו, וכמו עד"מ כשעושין קביעות לימוד תורה ברבים, ודוקא בין אנשים פשוטים שנעלה יותר כו'. ומובן, שאצלו הרי זה ענין של מס"נ, כי, אע"פ שחבירו מקיים מצות תלמוד תורה, הרי הוא בעצמו אינו מקיים המצוה, כיון שביכלתו ללמוד בעמקות יותר, וכדאיתא באחרונים ²⁶⁶ שמי שיכול ללמוד בעמקות יותר ולומד בשטחיות כו', הרי זה נחשב אצלו לביטול תורה, כדמוכח מדברי הגמרא במסכת מגילה ²⁶⁷ שמבטלין ת"ת למקרא מגילה, ואעפ"כ מוסר נפשו ולומד עמו, ועד שלומד גם עם עוללים ויונקים, דקאי אפילו על תינוק שאינו יודע לדבר (שהרי אצל תינוק שיודע לדבר מתחיל כבר החיוב דחינוך, כמ"ש בהל' ת"ת ²⁶⁸ ), ואעפ"כ צריך להיות אצלו הענין דיסדת עוז, אין עוז אלא תורה.

ועד"ז

בנוגע לענין דלהשבית אויב ומתנקם, דאף שנמצאים בזמן של הרחבה כו', הרי ישנו הא-ל זר אשר בקרבך, זה היצה"ר ²⁶⁹ , שהוא בבחי' אויב ומתנקם, היינו, שלפעמים הוא כמו אויב, שהוא שונא הגלוי ²⁷⁰ , שאומר בגלוי לעשות היפך התורה, ולפעמים הוא כמו מתנקם (נוקם) שהוא שונא נסתר ועולל עלילות כו'49, שאומר לו שיעשה אמנם רק ע"פ התורה, אבל באופן כו' (מיט קונצן). וכדי להשבית האויב ומתנקם צריכה להיות העבודה באופן דמפי עוללים ויונקים, היינו, להעמיד את עצמו (האַלטן זיך) במעמד ומצב דעולל ויונק, היינו, להניח את שכלו כו'. וזהו ענין המסירת נפש, שפירושה גם מסירת הרצון ²⁷¹ , השכל והמדות כו', באופן שעבודתו היא רק מצד קבלת עול בלבד.

ה) והנה

הכח על זה הוא ממשה רבינו, כפי שמבאר במאמר ²⁷² בפירוש הכתוב ²⁷³ ואתה תצוה את בני ישראל ויקחו אליך שמן זית זך גו' להעלות נר תמיד, דציווי (תצוה) הוא צוותא וחיבור שהוא ענין ההתקשרות, ופירוש ואתה תצוה הוא שמשה מקשר ומחבר נשמות ישראל ונותן להם כח להעלות נר תמיד, והיינו עי"ז שהוא רועה ומפרנס את ישראל בענין האמונה, שמחזק אותנו באמונתנו בהוי' כו'. ועד"ז בנוגע לאתפשטותא דמשה שבכל דרא ²⁷⁴ , שהם ראשי אלפי ישראל, עיני העדה ²⁷⁵ , שהן המה

125

רועי ישראל לחזק את האמונה בהוי' במסירת נפש כו', ובדורנו הרי זה כ"ק מו"ח אדמו"ר, שהוא הנותן כח שתהי' עבודה הנ"ל באופן תמידי (נר תמיד), כמ"ש ²⁷⁶ שויתי הוי' לנגדי תמיד, ובאופן דטוב לב משתה תמיד ²⁷⁷ , שקשור גם עם הענין דפורים, שהרי חייב איניש לבסומי עד דלא ידע ²⁷⁸ , דהיינו, למעלה מענין השכל, שזהו ענין המס"נ.

ו) והנה

כשם שע"י ענין המס"נ (בחי' הרגל) שבימי הפורים נעשה גמר ושלימות הענין דמ"ת, שקיימו מה שקבלו כבר, כמו"כ ע"י המס"נ עתה, שהו"ע העבודה בקבלת עול (בחי' הרגל), שלא זו בלבד שעי"ז נעשה להשבית אויב ומתנקם, ומצליחים בכל עניני העבודה, בלימוד התורה, נגלה וחסידות, וקיום המצוות בהידור, ועבודת התפלה, אלא עוד זאת, שעי"ז זוכים לשלימות הענין דמ"ת בגילוי פנימיות התורה לעתיד לבוא, וכידוע שאף שלא יהי' עוד הפעם מ"ת ²⁷⁹ , כיון שכל הענינים ניתנו כבר במ"ת, מ"מ, גילוי פנימיות התורה יהי' לעתיד לבוא, כמ"ש ²⁸⁰ ישקני מנשיקות פיהו. וענין זה תלוי במעשינו ועבודתינו כל זמן משך הגלות ²⁸¹ , כולל גם הענין דהפצת המעיינות שהוא מעין הגילוי דפנימיות התורה דלעת"ל, שעי"ז באים להענין דישקני מנשיקות פיהו לעת"ל, שאז יקויים היעוד דלא יכנף עוד מוריך ²⁸² , כפי שכבר הי' לעולמים מעין זה בשעת מ"ת ²⁸³ , והשלימות בזה תהי' לעתיד לבוא. וענין זה יכול להיות כבר עתה, בפורים קטן, ועאכו"כ בחג הפסח, שאז נהי' כבר בירושלים עיר הקודש, בביאת משיח צדקנו.

______  ______