בס"ד. ש"פ וילך, שבת שובה, וא"ו תשרי, ה'תשכ"ו

19

(הנחה בלתי מוגה)

שובה

ישראל עד הוי' אלקיך כי כשלת בעונך ⁶¹ . ומדייק רבינו הזקן בלקו"ת ⁶² , דהנה יש ב' בחינות יעקב וישראל, וצריך להבין אומרו שובה ישראל דוקא, דלכאורה ⁶³ הוא תמוה, ישראל מה חטא, והלא בחי' ישראל, לי ראש ⁶⁴ , אינה נפרדת ממנו ית' בשום אופן, ומה צריך תשובה. גם צריך להבין ⁶⁵ מהו לשון (שובה גו') עד, והול"ל שובה להוי'. וגם צריך להבין מ"ש ⁶⁶ קחו עמכם דברים גו', שמשמעות הלשון הוא שהדברים הם עמכם ⁶⁷ , היינו, שזהו דבר הטפל, דלכאורה, הלא הוידוי (שזהו הפירוש הפשוט דקחו עמכם דברים ⁶⁸ ) הו"ע עיקרי בתשובה ⁶⁹ , ובפרט ע"פ המבואר בספר המצוות להצ"צ ⁷⁰ בענין החרטה עם הוידוי, שע"י החרטה שהוא עקירת הרצון מן החטא, בזה מוציא הנפש מן הקליפה, שתולדתה הי' מן התאוה שבלב, ועתה בעקירת רצונו ותאותו הרי מוציא נפשה, אך כדי למחות גופה הוא ע"י וידוי דברים, דעקימת שפתיו הוי מעשה ⁷¹ , ובזה הוא ממחה גופה והי' כלא הי', וזהו שתיקנו חז"ל לומר אשמנו בגדנו כו' בכל כ"ב אותיות האל"ף בי"ת וכו', ומזה מובן שהוידוי הו"ע עיקרי בתשובה.

ב) ויובן

בהקדם המבואר במאמר אדמו"ר מהר"ש ד"ה מי א-ל כמוך ⁷² (שכבר נדפס ⁷³ ), שמביא דרשת רז"ל ⁷⁴ על הפסוק ⁷⁵ מי א-ל

20

כמוך נושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו, לשארית נחלתו ולא לכל נחלתו, למי שמשים עצמו כשיריים, דלכאורה צריך להבין ⁷⁶ , הלא בחי' זו דמי א-ל כמוך גו' היא מבחי' י"ג מדות הרחמים שלמעלה מהשתלשלות, שלכן אינם חוזרות ריקן וכו' ⁷⁷ , וא"כ, איך יתכן שמדקדקין כ"כ שיומשך רק למי שמשים עצמו כשיריים.

ומבאר

במאמר שיש שלשה טעמים על זה. טעם הא', דהנה, אף שמבחי' אריך אנפין נמשך ענין הסליחה באופן שלא למדוד לאדם כמדתו אלא למחול ולסלוח, מ"מ, כדי להמשיך בחי' זו צ"ל גם איזה העלאה לבחי' א"א, דאף שהעלאה זו אינה בערך כו', הרי זה עכ"פ קצת דמיון. וע"ד הענין דבכל מאדך ⁷⁸ , שאף שאין זה אלא מאד שלך , היינו, שזהו רק למעלה מהגבול שלך, ואינו בערך כלל לגבי הבלי גבול שלמעלה (ויתירה מזה, שזהו"ע של הגבלה אפילו לגבי עבודתו של חבירו שנמצא במדריגה נעלית יותר ממנו), מ"מ, כיון שאצלו הו"ע של בלי גבול , הרי זה מעורר את הבלי גבול האמיתי ⁷⁹ . וכן הוא גם בנוגע להמשכת י"ג מדות הרחמים, שעם היותם רחמים פשוטים כו', מ"מ, צריכה להיות הכנת האדם שיוכלו להאיר עליו י"ג מדות הרחמים. ולהעיר מהידוע ⁸⁰ שגם בשביל המשכת האתעדל"ע שלמעלה מהאתעדל"ת צריך להיות אתר שלים כו' ⁸¹ . וכללות הענין בזה, שגם המשכה עליונה שלמעלה מהשתלשלות ומקו המדה, נמשכת ועוברת ע"י קו המדה דוקא, כיון שהעולם אינו יכול לקבל אלא ע"י בחי' קו המדה. וזהו גם מה שי"ג מדה"ר נקראים בשם מדות דוקא ⁸² . וענין זה הוא כעין מארז"ל ⁸³ שבריאת העולם היתה במדת הדין ובמדת הרחמים, ועד"ז בנוגע לי"ג מדה"ר, שעוברים דרך השערות שהם קשים ⁸⁴ , ונמצא שיש קצת מדה"ד, אלא שהרחמים גוברים. ולכן הנה גם באדם צ"ל הכנה שיוכל לעורר ולקבל את הרחמים כו', והיינו ע"י שמשים עצמו כשיריים. וטעם הב', דהנה, המשכת י"ג מדה"ר היא ממקום נעלה ביותר, שעז"נ ⁸⁵ כחשיכה כאורה, שלכן נמשך משם תיקון החטא כו'. אמנם, מבחי' זו יכולה להיות גם

21

יניקה לחיצונים, ועל זה ביקש משה ונפלינו אני ועמך גו' ⁸⁶ , שתהי' ההמשכה רק לסטרא דקדושה. וזהו גם הטעם שנושא עון ועובר על פשע לשארית נחלתו דוקא, למי שמשים עצמו כשיריים, שאז ראוי הוא שיומשכו ויאירו בו י"ג מדה"ר. וטעם הג', שאע"פ שהמשכת י"ג מדה"ר מלמעלה היא באופן שאין מדקדקין כו', מ"מ, כיון שזוהי המשכה מבחי' גבוהה ביותר, יכולה ההמשכה להשאר למעלה, וכדי שתומשך ותתגלה למטה בנפש האדם, צריך האדם להיות כלי לגילוי גדול כזה, וזהו ע"י שמשים עצמו כשיריים.

ג) והנה

כללות הענין דשארית נחלתו, שמשים עצמו כשיריים, שעי"ז נעשה כלי לקבל הגילוי אור היותר נעלה דהמשכת י"ג מדה"ר, הרי זה מצד ענין הביטול, כי בחי' הביטול הוא כלי לקבל גילוי אור המשכה זו ⁸⁷ . וזהו גם משנת"ל ⁸⁸ בענין מן המיצר גו' ⁸⁹ , שעי"ז נעשה ענני במרחב י"ה29, המשכת מרחב העצמי, שהענין דמן המיצר הוא ע"י הביטול דרשה בתחילתה, כדרשת חז"ל ⁹⁰ על הפסוק ⁹¹ מרשית (חסר כתיב) השנה, כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה, שישראל עושין עצמן רשין בר"ה לדבר תחנונים ותפלה, כענין שנאמר ⁹² תחנונים ידבר רש, וכמשנת"ל28 הדיוק דעושין עצמן (רשין), היינו, שבאמת אינם רשין, אלא שעושין עצמן רשין (וכמו משים עצמו כשיריים). וע"ד דרשת רז"ל ⁹³ על הפסוק ⁹⁴ אדם ובהמה תושיע ה', אלו בני אדם שהן ערומין בדעת ומשימין עצמן כבהמה, כפירוש רש"י: דכאי רוח, והיינו כעני שהוא נכה רוח ⁹⁵ , וכמשנת"ל בארוכה במעלת תפלת העני. וענין זה שייך במיוחד לר"ה, שבו נעשה בנין המלכות ⁹⁶ , וכמ"ש ⁹⁷ ויבן גו' את הצלע גו', כי, ספירת המלכות לית לה מגרמה כלום ⁹⁸ , בחי' עני, וזהו שבר"ה בפרט צ"ל הענין דתפלת העני, עי"ז שעושין עצמן רשין, והיינו ע"י ההתבוננות שגם כאשר עבודתו היא בדרגא היותר נעלית, הרי כיון שלית מחשבה תפיסא בי'

22

כלל ⁹⁹ , אפילו מחשבה הקדומה דא"ק ¹⁰⁰ , ומכ"ש עבודת הנבראים, ה"ה במעמד ומצב של עני ¹⁰¹ . וזהו"ע דמן המיצר גו', וכנ"ל שעי"ז נעשה המשכת מרחב העצמי. וכן הוא בספירת המלכות, שאף שלית לה מגרמה כלום, בחי' עני, הנה דוקא על ידה נמשכים כל הענינים כו', וכמו בענין דויבן גו' את הצלע גו', שדוקא עי"ז נעשית שלימות האדם ¹⁰² . ולהעיר, שענין זה הוא גם בכל השנה, כמובן ממארז"ל ¹⁰³ שאין אדם מתפרנס (כולל גם ענין הפרנסה ברוחניות) אלא בשביל אשתו, עלי' אמרו ¹⁰⁴ בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש (וע"ד בעטרה שעטרה לו אמו ¹⁰⁵ , בחי' המקבל דוקא). ועאכו"כ בר"ה, שאז הוא בנין המלכות.

ד) ויש

להוסיף בביאור ענין תפלת העני, דהנה כתיב ¹⁰⁶ תפלה לדוד הטה הוי' אזנך ענני כי עני ואביון אני, וצריך להבין ¹⁰⁷ , למה קרא עצמו עני, הרי הי' גם חסיד, וכמ"ש לאח"ז ¹⁰⁸ שמרה נפשי כי חסיד אני, והרי חסיד הוא היפך מדריגת העני, כי מדריגת העני היא כמארז"ל ¹⁰⁹ אין עני אלא בדעת, ואילו מדריגת חסיד היא שיש לו ידיעה והשגה בענין אלקי, ואם הוא חסיד, לא יתכן שיקרא עצמו עני. אך הענין הוא, דהנה כתיב ב"פ תפלה, תפלה לעני כי יעטוף ¹¹⁰ , ותפלה למשה איש האלקים ¹¹¹ , ואיתא בזהר ¹¹² , מלמד שתפלה למשה ותפלה לעני שניהם שוים. וזהו גם מ"ש ¹¹³ זה עני קרא והוי' שמע, דלכאורה אינו מובן, שהרי תיבת זה מיותרת, דהול"ל עני קרא וה' שמע, ולמה נאמר זה עני קרא, אלא לפי שזה קאי על משה, כמ"ש ¹¹⁴ כי זה משה האיש, ועז"נ זה עני קרא, דהיינו, שזה שהוא משה, היינו תפלה למשה, ועני, היינו תפלה לעני, קרא וה' שמע, ששניהם שוים ממש. ויתירה מזה איתא בזהר52, שתפלת העני קודמת לתפלתו של משה, וכפי שמביא ראי' מתפילין של יד ותפילין של

23

ראש, שתפלה של יד נקראת תפלה לעני, לפי שתש"י הוא על יד כהה ¹¹⁵ , ויד כהה לגבי יד ימין היא בחי' עני, ותפלה של ראש הוא בחי' תפלה למשה, ואעפ"כ מקדימים תפילין של יד לתפילין של ראש. ובזה יובן מה שאמר דוד הטה ה' אזנך ענני כי עני ואביון אני, דאף שהי' חסיד, שזוהי מדריגת עשיר, מ"מ, פעל בעצמו ענין הביטול לקרוא עצמו עני, כדי שיהי' אצלו העילוי דתפלה לעני.

ועד"ז

מצינו גם במשה. דהנה, יש עוד פירוש במ"ש זה עני קרא גו', שקאי על משה (כנ"ל), שעם היותו בבחי' זה, בחי' עשיר, מ"מ קורא עצמו עני, והיינו מצד גודל ענוותנותו, כמ"ש ¹¹⁶ והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה. וכפי שמבאר רבינו הזקן בד"ה ויספו ענוים בהוי' שמחה ¹¹⁷ , שעיקר הענוה היא שלא ירגיש במעלת עצמו כלל בכל אשר הוא עושה טוב כו', כאשר יתבונן, שמה שהוא מאמין בה' אחד ואחוז וקשור בה' בחבלי עבותות אהבה ¹¹⁸ וכו', אין זה באופן שהגיע לזה בכח עצמו, אלא באופן של ירושה כו', ועי"ז יוכל להיות עניו מכל האדם, אפילו מנכרי. ולכן אין זה בסתירה לכך שיודע את מעלותיו, וכמו במשה רבינו, שבודאי ידע כל מעלותיו, החל מהמעלה שמשה קיבל תורה מסיני ¹¹⁹ , אלא שידע שכל עניני מעלותיו הם מה שניתנו לו מלמעלה, ואילו היו נותנים כחות אלו לאדם אחר, הי' ג"כ במעלה ומדריגה זו, ואפשר הי' מגיע למעלה יותר ¹²⁰ . וזהו מ"ש במשה זה עני קרא (ודוקא עי"ז) והוי' שמע, והיינו מצד מעלת הביטול שבתפלת העני, שלכן מתעלית ומתקבלת על ידה גם תפלת העשיר.

ה) אמנם

הביטול דעני כפי שהוא באופן שישראל עושין עצמן רשין (היינו, שבאמת אינם רשין, ורק עושין עצמן רשין, עי"ז שמשים עצמו כשיריים), אינו ביטול בעצם, כי אם ביטול שבא ע"י התבוננות כו'. אך ישנו אופן נעלה יותר בביטול העני, כמו בעני כפשוטו שאינו זקוק להתבוננות כו', וכפי שמבאר אדמו"ר האמצעי ¹²¹ שכשנזכר העני ואביון על רוב דוחקו כו' יבכה במר נפשו תיכף כו'. ולכאורה, איך שייך ביטול זה אצל מי שהוא עשיר בעצם, כמו משה ודוד.

24

ויש

לומר בדרך אפשר, שזהו מ"ש בפרשתנו ¹²² וילך משה גו' ויאמר גו' בן מאה ועשרים שנה אנכי היום לא אוכל עוד לצאת ולבוא, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה ¹²³ , ומובן, שכאשר נסתמו ממנו כו', אזי לא הוצרך לעשות עצמו כעני (זה עני קרא) מצד ענוותנותו, ע"י ההתבוננות הנ"ל שאילו היו נותנים כחות כאלו לאדם אחר אפשר שהי' מגיע למעלה יותר, אלא נעשה במעמד ומצב של עני ממש שאינו זקוק להתבוננות כלל, ומיד בכה יבכה כו'. ועפ"ז יובן גם הידוע שלאחרי שבמשך כל ימי חייו השיג משה רבינו רק מ"ט שערי בינה (חמישים חסר אחת ¹²⁴ ), הנה ביום הסתלקותו השיג גם שער הנו"ן דבינה, כתורת המגיד ¹²⁵ בפירוש הכתוב ¹²⁶ ויעל משה גו' אל הר נבו, שנבו היינו נו"ן בו ¹²⁷ , ולכאורה, איך מתאים ענין זה עם האמור שביום הסתלקותו נסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה, דכיון שנסתמו ממנו כו', איך הי' יכול להשיג שער הנו"ן דבינה. אך הענין הוא ¹²⁸ , שהיא הנותנת, שכאשר נסתמו ממנו מסורות ומעיינות החכמה, נעשה אצלו מעמד ומצב של מיצר ממש (ולא רק באופן שע"י ההתבוננות בא להכרה שגם העבודה היותר נעלית היא עדיין בבחי' מיצר, שזהו כמו בכ"ף הדמיון בלבד ¹²⁹ ), ואז היתה אצלו תפלת העני ממש, ועי"ז בא למרחב האמיתי, שבסוף היום זכה לגילוי שער הנו"ן דבינה.

ועד"ז

בנוגע לדוד, דמשנת"ל שאמר הטה הוי' אזנך ענני כי עני ואביון אני, וביחד עם זה אמר שמרה נפשי כי חסיד אני, והיינו, שעם היותו חסיד, במדריגת עשיר, עשה עצמו כעני כו', הנה ענין זה הי' בזמן שישב על כסא מלכותו וכו', אבל מלבד זה הי' אצלו גם מעמד ומצב של עני כפשוטו, והיינו בהיותו במדבר יהודה ¹³⁰ , שאז אמר כי גרשוני מהסתפח בנחלת ה' ¹³¹ , ולכן נעשה אצלו מעמד ומצב דצמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ צי' ועיף בלי מים ¹³² , שזהו מעמד ומצב של מיצר ממש, ודוקא עי"ז הגיע למרחב האמיתי. ועז"נ ¹³³ כן בקודש חזיתיך,

25

הלואי בקודש חזיתיך ¹³⁴ , שגם כאשר נמצאים בקודש, שאז ענין העניות הוא רק באופן שעושה עצמו כעני ע"י ההתבוננות כו', יהי' ענין הצמאון כו' באותו אופן כמו בשעה שנמצאים במעמד ומצב של עני ממש.

ו) ומזה

מובן גם בנוגע לענין דמשים עצמו כשיריים, שיש אופן שלא זו בלבד שמשים עצמו כשיריים, בכ"ף הדמיון, אלא שהוא בבחי' שיריים ממש. ויש לומר, שזוהי המעלה דשבת שובה לגבי ימי החול דעשי"ת. דהנה, משנת"ל (ס"ב) שיש ג' טעמים בהצורך להיות משים עצמו כשיריים, הרי זה רק בימות החול, משא"כ ביום השבת, לא שייך טעם הב' דשלילת יניקת החיצונים, כיון שבשבת אין מקום ליניקת החיצונים, וכידוע ¹³⁵ בענין פרש חגיכם ¹³⁶ , ולא פרש שבתכם ¹³⁷ , שלכן מצוה לענג את השבת בעונג אכילה ושתי' ¹³⁸ , ובענין של מצוה לא שייך פרש. וכמו"כ לא שייך בשבת טעם הא', שהמשכת י"ג מדה"ר היא באופן שיש קצת מדה"ד, אלא שהרחמים גוברים, שהרי כל דינין מתעברין מינה כו' ¹³⁹ . וא"כ, הצורך בענין דמשים עצמו כשיריים ביום השבת הוא רק מצד טעם הג', כדי שההמשכה היותר נעלית די"ג מדה"ר תומשך ותתגלה בנפש האדם. והענין בזה, שהמשכת י"ג מדה"ר יכולה להיות גם בבחי' מקיף בלבד, כמו נחלה עבר על נפשנו ¹⁴⁰ , היינו, שהנחלה וההמשכה (נחל מלשון המשכה) באה בבחי' מקיף בלבד, ואינה נכנסת בפנימיות הלב כו' ¹⁴¹ , וכדי שתומשך בפנימיות הלב, הרי זה עי"ז שמשים עצמו כשיריים. וכיון שהצורך בענין דמשים עצמו כשיריים ביום השבת הוא רק כדי שתהי' ההמשכה בפנימיות, הרי מובן שהענין דמשים עצמו כשיריים גופא צריך להיות בפנימיות , היינו, לא רק שמשים את עצמו כשיריים, אלא באופן שהוא בבחי' שיריים ממש. וענין זה נפעל בשבת שובה, שהוא יום השבת שמוכרח להיות בשבעת הימים שבין ר"ה ויוהכ"פ (שהרי אי אפשר לשבעה ימים ללא יום השבת), שכוללים את כל שבעת ימי השבוע, ובהם נעשה התשובה והתיקון דכל ימי השבוע במשך השבועות של כל השנה ¹⁴² , וכיון שכללות ענין השבת קשור עם ענין

26

התשובה, כידוע ששבת אותיות תש"ב ¹⁴³ , הרי מובן, שענינו של שבת שובה (שבו נעשית התשובה והתיקון על כל השבתות של כל השנה) הוא המדריגה היותר נעלית שבענין התשובה, וכמבואר בתניא ¹⁴⁴ שכללות התשובה דיום השבת היא תשובה עילאה, ועאכו"כ התשובה דשבת שובה. וכידוע ¹⁴⁵ שיש בתשובה ריבוי מדריגות, ולכן גם לאחרי שכבר עשה תשובה נכונה, הנה דוקא כשמתעלה לדרגא נעלית יותר, כאַפּט ער זיך שנמצא במעמד ומצב הדורש ענין התשובה. וכידוע הביאור ¹⁴⁶ במה שתיקנו לומר סלח לנו כי חטאנו בתפלת שמונה עשרה (ועד"ז אמירת תחנון לאחרי שמו"ע) דוקא, דלכאורה הי' מהנכון לומר זה קודם התפלה, שקודם שיתחיל להתפלל יתוודה על חטאיו, אך הענין הוא, דהנה קודם התפלה דרך איש ישר בעיניו ¹⁴⁷ , שמאחר שאינו עושה עבירה בפו"מ ומקיים ג"כ מצוות, נחשב בעיני עצמו לצדיק גמור. אבל ע"י התפלה, כאשר הולך ומתעלה מדרגא לדרגא בד' השליבות דסולם התפלה, עד שמגיע לשמו"ע, כעבדא קמי מרי' ¹⁴⁸ , אזי רואה איך שהוא רחוק מאלקות בתכלית הריחוק, וכמו העני שביתו ריקם מכל, כך הוא ריקם מבחי' המשכת אלקות בנפשו, ולכן אומר סלח לנו כי חטאנו. ועד"ז מובן בנוגע לשבת שובה, שכיון שעבודת התשובה היא במדריגה היותר נעלית, אזי גם הענין דמשים עצמו כשיריים הוא באופן נעלה יותר, שלא זו בלבד שמשים את עצמו כשיריים, אלא באופן שהוא בבחי' שיריים ממש.

ז) וזהו

שובה ישראל וגו', שזהו מה שאומרים בהפטרה דשבת שובה, לאחרי שכבר היתה העבודה דחודש אלול, ימי הסליחות ור"ה, ונמצאים כבר במדריגה נעלית, בחי' ישראל, שבה לא שייך ענין של עון ממש, כי אם כשלון בלבד (כי כשלת גו'), ומ"מ צ"ל שובה ישראל, ואדרבה, בגלל שנמצא במדריגה נעלית יותר, ה"ה בא לידי הכרה שהוא במצב דכשלת בעונך, כיון שמרגיש יותר את הריחוק מאלקות כו', כנ"ל. וזהו גם מ"ש שובה ישראל עד הוי' אלקיך, עד דייקא, שהוא לשון נצחיות ¹⁴⁹ , וכמו אני הוי' לא שניתי ¹⁵⁰ , ועד הוי' אלקיך, שהוי' יהי' אלקיך ¹⁵¹ ,

27

ואז דוקא בא לידי הכרה דכשלת בעונך ¹⁵² . וכיון שזוהי מדריגה היותר נעלית בתשובה, הרי מובן שלא שייך בה ענין הוידוי למחות גוף הקליפה, שכל זה נתתקן כבר ע"י התשובה בדרגות שלפנ"ז, ואילו תשובה זו עיקרה בעומק פנימיות הלב כו'. ומ"מ נאמר קחו עמכם דברים, כי, לבא פליג לכל שייפין ¹⁵³ , שנמשך מפנימיות הלב עד לעבודה בפועל ממש, ועד שגם בעולם נמשכת בחי' אני הוי' לא שניתי, שזהו ע"י הדיבור (דברים), שענינו הוא כמ"ש ¹⁵⁴ בדבר מלך שלטון, לפעול שתהי' מלכותו בכל משלה ¹⁵⁵ , באופן של ממשלה שהיא בעל כרחם ¹⁵⁶ , והרי ענין השלטון וממשלה הוא (לא בשביל ישראל, עליהם נאמר ¹⁵⁷ ומלכותו ברצון קיבלו עליהם, אלא) כאשר צריך לפעול הענין דאמר מלכא עקר טורא ¹⁵⁸ , החל מהיצה"ר שנדמה להם כהר ¹⁵⁹ , והיינו, שתהי' התגלות מלכותו ית' בעולם, ע"י עבודת האדם בגילוי אור א"ס ב"ה על נפשו, ועי"ז נמשך גם כל המצטרך לו על כל השנה כולה, שתהי' אַ לעבעדיקער יאָר און אַ געזונטער יאָר, בבני חיי ומזוני רויחי.

______  ______