ספרי כ"ק אדמו"רתורת מנחםמד - שנת תשכ"ה - חלק רביעיבס"ד. שיחת ש"פ בהעלותך, י"ט סיון, ה'תשכ"ה

בס"ד. שיחת ש"פ בהעלותך, י"ט סיון, ה'תשכ"ה

בלתי מוגה

א. הביאור בפירוש רש"י ריש פרשתנו ⁵⁴ , "למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו, כשלא הי' עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה, חייך, שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות",

– דכיון שהדלקת הנרות התחילה בהקמת המשכן בר"ח ניסן, ובודאי נאמר כבר לפנ"ז הציווי על זה ⁵⁵ , עכצ"ל, שסמיכותה לאחרי קרבנות הנשיאים היא "לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים, חלשה אז דעתו .. אמר לו הקב"ה וכו'".

וכיון שסיבת חלישות דעתו היא "שלא הי' עמהם בחנוכה " (בחשבו שהסיבה לכך היא בגלל שעדיין נשאר רושם מחטא העגל ⁵⁶ ), הנה המענה של הקב"ה הוא, שגם הדלקת המנורה נחשבת לחינוך , ובאופן נעלה יותר מחנוכת המזבח ("שלך גדולה משלהם"), לפי ש" אתה (לא כמו קרבנות

הנשיאים שהקריבום הכהנים) מדליק ומטיב (ההדלקה וגם ההכנה, ולא כמו הנשיאים שעל ידם היתה רק התחלת החנוכה ⁵⁷ ) את הנרות " (שמקומם בפנים, ולא כמו חנוכת הנשיאים על המזבח החיצון).

והחינוך שע"י הדלקת אהרן הוא גם לאחרי שמשה הדליק המנורה ביום השמיני למילואים, כי, ההדלקה ע"י משה היתה חידוש וענין מיוחד – בבוקר, ואילו ההדלקה בין הערביים, כבכל יום, היתה ע"י אהרן, שהוצרכה להיות על ידו דוקא, בתור חנוכת המנורה; וחנוכה זו נמשכה עד גמר חנוכת הנשיאים, כשם שחנוכת הנשיאים היתה בכל י"ב הימים, גם לאחרי קרבנו של הנשיא הראשון.

וכדי להדגיש שאין זה רק בתור נחמה, אלא כן היא האמת – אמר לו הקב"ה "חייך" ⁵⁸ .

וההוראה ⁵⁹ בענין הדלקת הנרות דנש"י ⁶⁰ , "נר ⁶¹ ה' נשמת אדם" ⁶² , מתוך מס"נ, בידעו שזהו ענין שנוגע לחייו ⁶³ , "חייך" –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 92 ואילך.

ב. ויש להוסיף, שהמעלה של הדלקת המנורה – "שלך גדולה משלהם" – מתבטאת גם בנוגע לימי חנוכה , כמ"ש הרמב"ן ⁶⁴ (והובא בדרושי חסידות ⁶⁵ ) בפירוש דברי המדרש ⁶⁶ במענה הקב"ה לאהרן, "הקרבנות כל זמן שביהמ"ק קיים הן נוהגין, אבל הנרות לעולם אל מול פני המנורה", "לא רמזו אלא לנרות חנוכת חשמונאי שהיא נוהגת אף לאחר חורבן בגלותנו".

[ויש להעיר, שלפי פירוש הרמב"ן שהרמז הוא על נרות חנוכה שנוהגים גם בזמן הגלות, יש לבאר גם הדיוק ד"חייך", מלשון שבועה, כי, כדי שיהיו נרות חנוכה נוהגים גם בזמן הגלות צריך להיות תחילה ענין של חורבן וגלות, כתוצאה מענין החטאים כו', כך, שאין הכרח בדבר, שהרי ישנו ענין הבחירה כו'. ובמכ"ש ממ"ש הרמב"ן ⁶⁷ שגם הבטחה לטובה יכולה להתבטל ע"י החטא, ועאכו"כ שנבואה רעה יכולה להתבטל. ולכן הי' צורך בענין של שבועה – "חייך" – ביחס לנרות חנוכה, היינו, שנגזר מלמעלה בשבועה שיהי' ענין הגלות, שדוקא עי"ז "שלך גדולה", גם בגלות].

והענין בזה – שגם במעמד ומצב ירוד ביותר, ש"טמאו כל השמנים שבהיכל" ⁶⁸ , מוצאים "פך אחד של שמן שהי' מונח בחותמו של כהן גדול", ועד"ז הכה"ג שבכל דור דור, עד לכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, והוא מדליק את "נר ה' נשמת אדם"9 שבכל אחד מישראל.

ועד שבאים למעמד ומצב ד"טהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך .. להודות ולהלל לשמך הגדול" ⁶⁹ (שם הוי' ⁷⁰ , כמ"ש ⁷¹ "לך הוי' הגדולה"), כפי שיהי' לעתיד לבוא ⁷² , בביאת משיח צדקנו, למטה מעשרה טפחים, בקרוב ממש.

* * *

ג. מאמר (כעין שיחה).

* * *

ד. הביאור בפירוש רש"י סוף פרשתנו, על הפסוק "והעם לא נסע", "זה הכבוד חלק לה המקום בשביל שעה אחת שנתעכבה למשה כשהושלך ליאור, שנאמר ⁷³ ותתצב אחותו מרחוק וגו'",

– שענין זה לא הי' מצד סכנת נפשות (שהרי גם לולי זאת לא היתה מרים נשארת במדבר לבדה), אלא מצד כבוד, דכיון שהיתה צריכה להסגר שבעת ימים "מחוץ למחנה", וגדר ה"מחנה" הוא רק בשעת החני', לכן לא נסעו עד האסף מרים, כדי ששבעת ימי ההסגר יסתיימו בהקדם האפשרי.

וזהו מדה כנגד מדה, כי גם מה שנתעכבה למשה לא הי' מצד סכנת נפשות (שהרי עמדה "מרחוק" ולא יכלה להועיל), אלא שקיצרה את זמן צערו של משה בהמתינו ל"אשה מינקת מן העבריות" ⁷⁴ .

והחילוק בין לשון רש"י ש"חלק לה המקום " ללשון המשנה ⁷⁵ "נתעכבו לה ישראל ", שתלוי בכך אם העיכוב הי' רק בידי שמים, "לפי העלות הענן" ⁷⁶ , או שהי' תלוי גם ברצונם של בנ"י (שהרי "הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים" ⁷⁷ , והנהגת הקב"ה היא מדה כנגד מדה (כתוכן דברי המשנה שם), לפי אופן הנהגת בנ"י ⁷⁸ ) –

הוגה ע"י כ"ק אדמו"ר שליט"א, ונדפס בלקו"ש חי"ח ע' 132 ואילך.

ה. ויש להוסיף, שמביאור הנ"ל בדברי המשנה "נתעכבו לה ישראל", דאע"פ שנסיעתם תלוי' ב"העלות הענן ", מ"מ, הא גופא הי' תלוי בישראל שלא רצו לנסוע – יש גם הוראה בעבודת ה':

ישנם השואלים ⁷⁹ : מהו הטעם שכאשר רוצים לעסוק בעניני עבודה,

אזי מתעוררים קשיים כו' ("עס קומט אָן אַזוי שווער") – הרי הקב"ה הי' יכול לסדר שלא יהי' קשה כל כך?!

והתירוץ על זה – שסיבת הקושי היא בגלל שיתכן שמלכתחילה הרצון שלו לעסוק בעבודה אינו באמת , ולכן מתעוררים קשיים כו', ואז יצטרך להתגבר עליהם עי"ז שיתעורר ברצון אמיתי.

ונקודת הענין – שהכל צריך להתחיל ממנו , בכח עצמו דוקא, ובלשון חז"ל ⁸⁰ : "בא ליטהר", שצריך להתחיל ממנו, ואז – "מסייעין לו" [ואם ח"ו מתנהג להיפך – "בא לטמא", גורם שמלמעלה עכ"פ "פותחין לו", דאע"פ שאין "מסייעין לו", מ"מ עכ"פ ⁸¹ "פותחין לו פתח הטומאה ויכנס בה" ⁸² ], ועד שעל ידי עבודת האדם הקב"ה משנה את כל הסדר – "קערט אַ וועלט", בנוגע לכל סדר ההשתלשלות.

וכמו בנדו"ד, שרצונם של בנ"י להתעכב כדי לחלוק כבוד למרים, פעל שלא יעלה הענן, ובנ"י נשארו ב"חצרות" שבוע נוסף – אף שזהו היפך הסדר (כפי שנקבע ע"פ סדר השתלשלות), שהרי בנ"י מצד עצמם היו מוכנים לנסוע, כיון שכבר סיימו לברר את כל הניצוצות שהיו ב"חצרות"!

וזוהי ההוראה מלשון המשנה "נתעכבו לה ישראל" – שבנוגע להלכה למעשה (שזהו דרך הלימוד במשנה) צריך לידע שהעיקר תלוי בהנהגת בנ"י ⁸³ .

______  ______

הערות

54. כפי שהובא ברמב"ן: "לשון רש"י", ובלקו"ת בהתחלת ד"ה בהעלותך הב' (פרשתנו לא, רע"ג): "ופרש"י" (ראה לקו"ש שבפנים הערה 1), ומזה מוכח שזהו בודאי פירוש רש"י (ודלא כבמקומות שבהם חסר פירוש רש"י זה). ובפרטיות יותר: בנוגע לראי' מלקו"ת (כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק: והרי עתה לומדים כולם לקוטי תורה...) – אין לומר שזהו ע"ד עדי השטר שמעידים על עיקר השטר ("על מנה שבשטר הם מעידים") ולא על ענינים טפלים (כתובות כא, רע"א), והיינו, שעיקר הכוונה היא להביא את עצם הענין דחלשה דעתו וכו', ומ"ש בתחלה "ופרש"י", הרי זה רק מראה- מקום בלבד, כי: (א) בפנימיות התורה לא שייך ענינים טפלים, וכיון שמביא פירוש רש"י, הרי זו הוכחה שענין זה ישנו בפירוש רש"י, (ב) אם כוונתו רק לציין מראה-מקום, לא הוצרך לציין לפירוש רש"י, אלא הי' יכול לציין למדרש, ומה גם שבלאה"כ מוסיף "ועיין במדרש". ובנוגע לראי' מהרמב"ן (כ"ק אדמו"ר שליט"א הוסיף בבת-שחוק, שראי' זו היא גם עבור המתנגדים...) – הנה הרמב"ן הי' בקירוב זמן לרש"י, וכיון שמביא זאת בשם רש"י, הרי מוכח שבזמנו הי' ברור ללא ספק שזהו פירוש רש"י. ובפרט שהרמב"ן מקשה על פירוש זה, וא"כ, אילו הי' ספק אם פירוש זה הוא מדברי רש"י, הי' הרמב"ן צריך לומר שאולי אין זה מרש"י עצמו, אלא איזה תלמיד כתבו כו'.
55. וכמ"ש (פרשתנו ח, ג ובפרש"י) "ויעש כן אהרן .. כאשר צוה ה'", "שלא שינה". ולהעיר גם מפרש"י (נשא ז, יו"ד) בנוגע לקרבנות הנשיאים ש"לא קיבל משה מידם עד שנאמר לו מפי הגבורה".
56. וע"ד שאין להיכנס לעבודה לפני ולפנים בבגדי זהב (גם לא זהב דקדושה), "לפי שאין קטיגור נעשה סניגור" (פרש"י אחרי טז, ד).
57. אבל אם רק ההדלקה ( גמר הפעולה) היתה ע"י אהרן, לא הי' בזה מעלה לגבי התחלת החנוכה ע"י הנשיאים, כי, כשם שיש מעלה בגמר הפעולה, ש"אינה נקראת המצוה אלא ע"ש הגומרה", כמו"כ יש מעלה בהתחלת הפעולה, שלכן, "אם התחלת במצוה גמור אותה" (פרש"י עקב ח, א).
58. ויש להוסיף בזה – ע"פ האמור לעיל שאהרן חשש שעדיין נשאר רושם מחטא העגל, והרי חטא העגל קשור עם הענין דהיפך החיים , כמ"ש (עקב ט, כ ובפרש"י) "ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו (זה כלוי בנים) ואתפלל גו'", "והועילה תפלתי לכפר מחצה, ומתו שנים ונשארו השנים", ולכן אמר לו הקב"ה: " חייך ", שאין לו להתיירא מהענין דהיפך החיים הקשור עם חטא העגל, כיון שלא נשאר רושם כו'.
59. וכדברי כ"ק מו"ח אדמו"ר שבכל ענין צריך להיות ה"בכן" בנוגע לעבודה בפועל (ראה תו"מ חמ"ג ריש ע' 388. וש"נ).
60. וגם בזה מודגש הענין ד"שלך גדולה משלהם" – שע"י הנשיאים נפעלה עלי' בדצ"ח (שמהם באים הקרבנות), שאינם בעלי בחירה כו', ואילו פעולת אהרן היא במין המדבר.
61. ובהקדים הסיפור* הידוע שסיפר כ"ק מו"ח אדמו"ר (ראה גם תו"מ ח"ב ע' 27. וש"נ) אודות אדמו"ר מהורש"ב נ"ע והרז"א, שבקטנותם, בחיי הצ"צ ובסביבתו, שיחקו ב"רבי" ו"חסיד", וכיון שהרז"א הי' מבוגר מאדנ"ע בשנה ומחצה לערך, ישב הוא על ה"כסא" בתור רבי, ואדנ"ע הי' החסיד שהכין את עצמו להכנס אליו ל"יחידות". וכדרך החסידים ששאלו ביחידות הן בעניני עבודה והן בעניני השכלה, שאל אדנ"ע את הרז"א: מהו יהודי? והשיב הרז"א – לאחרי שקימט את מצחו והרהר במחשבתו – שיהודי הוא "אש" (כנראה על יסוד מה שלמד ב"חדר" ש"ה' אלקיך אש אוכלה הוא" (ואתחנן ד, כד)). ושאל אדנ"ע: א"כ, מדוע אינני נשרף כאשר אני נוגע בך? והשיב הרז"א: כי גם אתה "אש", וכאשר "אש" נוגע ב"אש", אינו נשרף! * ) כ"ק אדמו"ר שליט"א אמר בבת-שחוק , שעכשיו יכולים כולם להתעורר ... כיון שמספרים סיפור חסידי !
62. משלי כ, כז.
63. ובלשון החוקרים – שדברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים פעולתם (ס' הישר לר"ת שי"ג. הובא בשל"ה סט, א). ובלשון החסידות – חזקה לתעמולה כו' שאינה חוזרת ריקם (אג"ק אדמו"ר מוהריי"צ ח"ג ע' רצז; ח"ד ע' רד (נעתק ב"היום יום" כו אדר א; יב תשרי). ועוד).
64. ריש פרשתנו.
65. אוה"ת פרשתנו ע' שכה. ע' שנד. ועוד.
66. במדב"ר פט"ו, ו.
67. בא יב, מ.
68. שבת כא, ב.
69. נוסח "ועל הנסים" דחנוכה.
70. תו"א שמות נ, רע"א. ובכ"מ.
71. דברי הימים-א כט, יא.
72. ראה תו"א שם, רע"ג.
73. שמות ב, ד.
74. שם, ז.
75. סוטה ט, ב.
76. פרשתנו ט, יז.
77. פרש"י עקב יו"ד, יב.
78. שלכן מצינו שכדי לפעול ענין למעלה – הרי זה ע"י שהאדם למטה מתנהג באופן כזה, כמו "האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחי' בני כו' הרי זה צדיק גמור" (פסחים ח, סע"א ואילך. וש"נ) [ואע"פ שעבודת ה' צ"ל לשמה, מ"מ, הרי אמרו (שם נ, ב. וש"נ) "לעולם יעסוק אדם כו' אפילו שלא לשמה" (ראה גם הל' ת"ת לאדה"ז פ"ד ה"ג. וש"נ)], כי הנהגת הקב"ה היא מדה כנגד מדה.
79. ראה גם תו"מ חמ"ג ע' 300. וש"נ.
80. יומא לח, סע"ב. וש"נ.
81. ראה המשך דברי הגמרא שם ובחדא"ג מהרש"א שם.
82. פרש"י שם.
83. חסר הסיום ( המו"ל ).

עמודים המצטטים את אותם מקורות

הקישור נקבע לפי ציטוטי הגמרא המשותפים בלבד — קישור ביבליוגרפי, לא נושאי. 1 עמודים.

תורת מנחם בס"ד. שיחת יום ב' דחג השבועות, ה'תשכ"ו מאותו ספר כתובות כא, ב