107

כולו (שהוא סופר ומונה את פרטי הדברים והענינים, ומציין גם את סכומם הכולל) - רק בכדי לרמז על הענין הנ"ל (ובפרט שזהו ענין עיקרי שהיה עליו לומר בפירוש? במקום כלשהו בספרו) - הרי]

א) עצם ההנחה שבמצוות ואיסורים דרבנן (לדעת הרמב"ם) המצוה היא לא על המעשה עצמו אלא על שמיעת דברי חכמים, צריכה עיון גדול - וכמוכח גם מכך שלא כולם מפרשים כך בדעת הרמב"ם"? -

ואין זה דומה כלל להוראות הרופא הנ"ל, שסוף"סוף הם כשלעצמם אינם דברי תורה?, לעומת זאת תקנות ומצוות דרבנן הינם (בכללות כל אחת מהן) חלק מהלכות ודברי תורה; ומכיוון שהם חלק (ועיקרי?) מהתורה שבעלפה, מובן שגם קיומן - כמו למשל קיום מצות מקרא מגילה - נחשב גם הוא מעשה של מצוה* על פי תורה (מדאורייתא), ולא רק כקיום של הציווי (הכללי) לשמוע דברי חכמים.

ב) על כל פנים, לא ניתן לומר

שכוונת הרמב"ם כאן היא להדגיש ענין זה במצוות דרבנן, שהרי, הרמב"ם ממשיך ומבהיר מדוע מצוות אלו ,אינם תוספת על מצוות התורה"

[וזה לשונו: ,אם הוסיפו בית דין... דרך תקנה או דרך הוראה... אין זו תוספת, שהרי לא אמרו שהקדושברוך-הוא ציוה לעשות עירוב או לקרות מגילה כו', ואילו אמרו כן היו מוסיפין על התורה, אלא כך אנו אומרים, שהנביאים עם בית דין תיקנום וציוו לקרות המגילה בעונתה כדי כו"*],

ואילו מקבלים את התירוץ האמור, הרי אין כאן קושיא מלכתחילה: הרמב"ם עצמו הרי מדגיש, באי ציון מספר המצוות מדרבנן, שמצוות אלו אינן נחשבות כמצוות בפני עצמן, אלא כולן מצוה כללית אחת מהתורה, לציית לחכמים ולא לסור מדבריהם - ואם כן מובן בפשטות שלא יעלה על הדעת שהדבר מהווה הוספה במספר המצוות'', ובמילא אין צורך לתרץ