92

לך", כאשר הדגש הוא על המילה ,(תעבתי) לך": התיעוב אינו כלפי הדבר, אלא כלפי הגברא ,,תעבתי לך".

כלומר: בפסוק זה אין הכוונה למאכלות אסורים, אשר הם מתועבים כשלעצמם, (אמנם, הם אסורים רק לישראל ולא לבני נח, משום שהתורה לא אסרה לבני נח? גם דברים מתועבים'').

אלא, מדובר כאן על ענין חדש: יש דברים אשר ,תעבתי לך". ה,תיעוב" הוא רק ,לך" - כלפי ה.גברא", אך הדבר עצמו אינו מתועב.

וגם על דברים אלו - למרות שאינם דברים מתועבים - מצוה התורה ,לא תאכל".

[וכך אפשר להבין את הרצף בפסוקים: לאחר שמצווה התורה על איסור ,,לא תתגודדו..." משום ש,עם קדוש אתה לה' אלקיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה"*, ממשיכה התורה ואומרת ,לא תאכל כל תועבה" - ,כל שתעבתי לך", שתועבה זו היא רק מצד מעלת ישראל, כ,עם קדוש... לה' אלקיך... "].

,צרם אוזן בכור" - תיעוב מצד הגברא

לכך מביא רש"י את הדוגמא

הראשונה - ,כגון צרם אוזן בכור", ואינו אומר סתם ,מטיל מום בקדשים" -

כי דוקא לגבי בכור מודגש יותר, שה,דבר" עצמו אינו מתועב5, והתיעוב הוא רק מצד הגברא:

בכל הקדשים, אשר המום פוסל בהם את הבהמה להקרבה על המזבח, נשארת בכל זאת הבהמה כ,,קדשים" עד שהיא נפדית. עצם המציאות של פסולי המוקדשים (לפני הפדיון) היא דבר אסור - ,מתועב" - מצד החפצא עצמו, ורק על ידי הפדיון אפשר לאוכלם.

לעומת זאת, בכור בעל מום מותר באכילה ללא פדיון. ואם כך, הוא כשלעצמו איננו דבר מתועב. ה,תיעוב", החסרון, כאן הוא רק מצד האדם (הגברא), אשר גרם על ידי הטלת המום להפקעת הקדושה מן הבכור, ועתה אין הוא ראוי למזבח*, אך גם עתה בכור בעל מום אינו דבר מתועב.

רק מפני זאת, שהטלת מום בבכור היא ,דבר שתעבתי לך" - הוא נאסר באכילה**.

בכך מובן מדוע רש"י: