299

שיחה ב

חג השבועות

בשל"ה ריש מס' שבועות ד"ה חייב אדם לשמוח מביא מהס' תולעת יעקב וזיל: בא הקרבן ביום זה (שבועות) חמץ ומצה, חמץ כנגד הגוף ומצה כנגד הנפש, והחמץ והמצה קריבים יחד על גבי המזבח, גם הנפש והגוף יתענגו יחד בעדון העולם ההוא (שאחר התחי), שהוא זיו השכינה, כמו שמצינו למשה ואליהו, עכ"ל. -- והוא ע"פ מ"ש בזהר (ח"ב קפג, ב) דביומא דשבועות ... מקרבין חמץ לאתוקדא על מדבחא ומקרבין תרין נהמין אחרנין כחדא וחמץ אתוקדא בינייהו בנורא דמדבחא ולא יכול לשלטאה ולנזקא לון לישראל כו'.

והדבר פלא שהרי שתי הלחם דשבועות נאכלים לכהנים ואין בהם למזבח, וכדאיתא במשנה מנחות (עד, ב). ולא עוד אלא שהמעלה מהם ע"ג המזבח עובר בלא תעשה (מנחות גז, ב). ומצוה לתרץ.

תשובה. לפי גירסא הנ"ל בזוהר יש להוסיף עוד קושיא על קושיתו, והיא:

מלשון הזוהר משמע דמלבד החמץ מקריבין עוד שתי לחם, והחמץ נשרף עמהם -- בה בשעה אשר שתה"ל הם הם חמץ הקרב בשבועות ואין חמץ אחר קרב אז,

והנה כבר עמדו קמאי על מאמר הזוהר זה. ראה: שער הגלגולים בסופו (הובא בהגהות הנדפסות על גליון הזוהר), מקדש מלך, אור החמה, מטפחת ספרים, הגהות החיד"א שעל גליון הזוהר ועוד.

ובמקדש מלך תירץ אשר מ"ש בזוהר דחמץ אתוקדא על מדבחא, הכונה היא על יצר הרע הנקרא חמץ, שעל ידי הנפת שתי הלחם כו' הי' נשרף כו' וזיש ומקריבין שתי נהמין אחרנין כו' שמע מינה שחמץ אתוקדא כו' לא קאי על שתה"ל. -- אבל החיד"א לא נראה לו תירוץ זה וכתב ע"ז ,במק"מ ישב ודרש רמזים". -- (לכאורה, לפי המק"מ, צ"ע תיבות אחרנין, כיוז דחמץ שלפני זה אינו לחם כי אם יצה"ר).

ובשער הגלגולים הביא גירסא אחרת בזוהר שאין בה לא תיבת אחרנין ואף לא תיבת בינייהו. וסרה קושיא השני'. וקושיא הא' קס"ד שם לתרץ דמיירי בשתה"ל הבאות בפני עצמן, כגון, דאבדו הכבשים, דאז נשרפות כנזכר ברמב"ם הל' תמידין ומוספין פ"ח -- אבל דחה ישוב זה כי דוחק להעמיד מאמר הזוהר באבדו הכבשים, כיון דבדברי הפסוק עצמו מדבר -- ונשאר בצ"ע.