52

מציין בתחילת ההלכה: על השלילה - ,,אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות" הוא מביא את ההוכחה ,ולפי ששכח דוד ונשאו על העגלה נפרץ פרץ בעוזא". ועל הפרט השני, על החיוב - ,אלא מצוה לנוטלו על הכתף", הוא ממשיך ומביא את ההוכחה הבאה ,(אלא מצוה לנושאו? על הכתף) שנאמר: עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו".

אך יש להבין: מדוע סובר הרמב"ם ש,אין מוליכין אותו לא על הבהמה ולא על העגלות" הוא ענין בפני עצמו, אשר משוס כך ,נפרץ פרץ בעוזא", ואף יותר מכך - הוא מקדים זאת לציווי ,בכתף ישאו",

ואינו סבור, כפי שמובן מפשטות הפסוקים, שזוהי תוצאה בלבד, ונפרץ פרץ מפני שלא קיימו את המצוה ,בכתף ישאו"?

אמנם, במדרש שהובא. לעיל*', נאמר במפורש ,שלא היה להם רשות ליתן הארון על העגלה", אבל: במדרש מובאת לכך ההוכחה מתחלת הפסוק בפרשתנו .שנאמר ולבני קהת לא נתן...", ואילו הרמב"ם אינו מביא הוכחה זו*, אלא ,ולפי ששכח דוד...". ולכאורה, אם הרמב"ם סובר שמתחלת הפסוק ,ולבני קהת לא נתן..." אין הכרח לכך ש,אין מוליכין אותו...", (לשלילה), כי הפסוק אומר בהמשך .בי (הטעם לכך הוא משום) עבודת הקודש עליהם בכתף ישאו" - מהי ההדגשה, ומנין ההוכחה, שזהו ציווי נפרד, אשר מופיע אף לפני הציווי ,בכתף ישאו".

כן יש להבין, כשאלת הרדב"ז": מדוע קבע הרמב"ם הלכות אלו על נשיאת הארון בהלכות כלי המקדש, בהם מדובר (בפרק א') על עשיית שמן המשחה והשימוש בו, ועל (בפרק ב') עשיית הקטורת:* וכל הקשור לכך,