357

.. נעם לי לקרות במכתבו אשר בתו תחי' הבטיחה לו להתנהג ולנהל את ביתה כמנהג בתי יהודאין, אבל ידוע פסק הדין שבמקום שיש לברר אין לסמוך על החזקה וכו' (שו"ע יו"ד סימן א' סעיף א' בהגהה) ובפרט בענין שנוגע לדורות ולדורי דורות עד סוף כל העולם, ולכן מרשה הנני לעצמי לעוררו עוד הפעם, שבענין טהרת המשפחה עכ"פ, צריך לדעת ברור, אם יודעת היא הענינים שבזה, וכבר ישנם עתה ס' נדפסים גם בשפת המדינה כל הדינים והפרטים, ע"י היאנג איזראעל וכדומה.

בשנים מקודם היו כאלו שהיו מתביישים לדבר עד"ז, וכבר הורנו הנסיוז שבלעומת זה מדברים ומדפיסים ענינים של נבול פה וכו' וכו'. ועוד מקבלים אותות הצטיינות פרייזן בלע"ז (וע"ד הצחות י"ל שקרוב ללשון פריצות), וכשבאים לדבר בהענינים הנוגעים בנפש להורים ולילידיהם וכו' -- הרי כאן בא הלעומת זה הנקרא ,דער קלוגינקער" ומזכיר על מדת בני ישראל שהם ביישנים, והאריכות בזה אך למותר.

ולהעיר מהגמרא נדרים (כ, א) עיי"ש בחדא"ג מהרש"א, ועייג"כ יבמות עט, א בהשלשה מדות (ר"ת גב"ר) שנצטיינו בהם בני ישראל, הנה רחמנות וגמילות חסדים הם בתולדה מימות אברהם אבינו, משא"כ ביישנים שנעשו רק בזמן מתן תורה (אשר בזה מתורץ הדיוק הנפלא בתניא סוף פרק א' שמזכיר רק רחמנים וגמ"ח, ולא ביישנות, ואין מסיים אפילו בתיבת וכו', והטעם הוא כנ"ל), ומוסר השכל הוא לכולנו, שביישנות צריכה להיות מתאמת להמושבע ועומד מהר סיני שבשם ניתנה לבני ישראל, ולולא זאת הנה ישראל הם דוקא עזין שבאומות (ביצה כה, ב).

בטח יסלח לי על כל הנ"ל, כי אין כוונתי אלא לטובה, והעיקר הוא שיברר וישתדל באוואָרענען את הנ"ל וכפסק רז"ל דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל

הלב... (ממכתב כ"ז מנ"א, תשי*ב)

בברכה לאי[וש]"ט ולהצלחה בכל הנ"ל ובעניניו בכלל. המחכה לבשו"ט בהקדם היותר אפשרי בהנ"ל ובברכת כתיבה וחתימה טובה. (ממכתב ז' אלול, תשייד)