155

טקסט זה הופק בזיהוי תווים (OCR) מסריקת הספר, ועלול להכיל שגיאות. מספרי העמודים בתרגום משוערים לפי המקור. לנוסח המדויק ראה את הסריקה.

ברוך-הוא ,ועבדום וענו אותם", אלא מצד רשעות הלב שלו, הוא נענש ,על רוע בחירתו"לי.

[ובדומה לכך שמענישים אדם על רוע בחירתו למרות ש,הקדוש-ברוךהוא. יודע כל מה שיהיה"*, כי זה שהאדם בחר ברע הוא לא מפאת ידיעת הקדוש-ברוך-הוא אלא מצד הבחירה שלףלי].

נמצא, כי בנוגע לפרעה, שנקבע מלכתחילה כי גזירת ,ועבדום וענו אותם" תתקיים על ידו, הרי העונש כולו* קשור עם רשעות הלב שלו'*.

קדושים ג

מצות מידות - ,תחילת הצ'ווי" של כל איסורי גניבה

על פי הביאור האמור בתוכן איסור ,מצות מידות", יש לבאר מדוע בחר הרמב"ם דווקא ענין זה ביציאת מצרים ,שהיא תחילת הציווי" - משום שבכך הוא מדגיש את החומר המיוחד של ,מצות מידות" לגבי שאר איסורי גניבה וכו

טעם הדבר שהתורה אסרה במיוחד את עצם עשיית והשהיית מידה חסירה - הוא משום שהערמה שבלבו של אדם היא השורש וההתחלה של כל שאר ענייני הגניבה.

ההתחלה של גניבה ואונאה היא בזה, אשר עוד קודם שהאדם נופל עד כדי כך שירצה לגנוב מחבירו, הוא רוצה רק למדוד ולשקול לחבירו עם חשבון - אך לא מדוייק, הוא מערב בכך חוסר נאמנות ומודד במידה חסירה. ואחר כך הוא יורד מדחי אל דחי עד לאונאה וגניבה, שבהם יש לו מלכתחילה רק רצון אחד - ליטול את ממון חבירו שלא כדין.

ולכן, בהשוואת ,מצות מידות" ל,יציאת מצרים" (מצד הנקודה המשותפת שבהם, כנ"ל סעיף ד-ה), מדגיש הרמב"ם את הענין ביציאת מצרים ,שהיא תחילת הציווי", כדי לבטא כיצד מדובר כאן אודות עניינים שהם ,תחילה": מצות מידות שהיא ,תחילה" לציוויים של גניבה ואונאה,

הערות

  1. 7. ראה גם רמב"ן (ובחיי) לך שם ד,כאשר תצא הגזירה על פי נביא .. והרג אותו לשנאה .. יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון" (ובהמשך דבריו בנוגע נבוכדנצאר ששמע מהנביאים כו'). - ובתוי"ט אבות (פ"ב מ"ו בסופה) תי' עד"ז קושיית הרמב"ן (שם) על הרמב"ם בנוגע להמצריים, ש,לא פעל ועשה לקיים מאמרו של הקב"ה אלא זדון לבו השיאו לכך". ולהעיר מסוטה ט, ב: כי אזל מיהא בתר ישרותי" אזל. וראה לקמן הערה 49.
  2. 8. ל' הרמב"ם פ"ה שם.
  3. 9. וי"ל שלכן מוסיף הרמב"ם (בסופו) ,וכבר אמרנו שאין כח באדם כו'", שכוונתו (כפי' הלח"מ כנ"ל הערה 35) שזהו עוד תי' על שאלה זו - כדי לתרץ השאלה בנוגע לפרעה.
  4. 0. משא"כ בנוגע לכאו"א מהמצריים, שעכ"פ זה שבנ"י ניזוקו על ידו (דוקא), הוא (רק) מצד בחירתו.
  5. 1. ולהעיר שגם בנוגע לפרעה מצינו ,ערמה" כמו ב,מדות" - כמחז"ל (סוטה יא, א) ,הביאו מלבן ותלו לו לפרעה בצווארו וכאו"א מישראל שא"ל אסטניס אני א"ל כלום אסטניס אתה יותר מפרעה". ראה לעיל הערה 42.

עמודים המצטטים את אותם מקורות

מקורות הגמרא שבעמוד זה נפוצים מדי או ייחודיים לו, ולכן אין לו עמודים מקושרים.