103

זה, הרי כל זה אמור כאשר בקרבן החטאת וכדומה אין שום צד של חובה. אך כאשר הנודר אומר ,חטאתו וכו' של פלוני (החייב בקרבן זה) עלי", חלה על הנודר החובה להביא קרבן זה משום דין נדרף'.

ב) מצד המתכפר" - למרות שהחובה להביא את החטאת וכדומה חלה, כמובן, רק על מי שעבר חטא זה, או נמצא במצב המחייב כפרה, וכעניננו, מצורע - בכל זאת חידשה כאן התורה, שמפני ערבותם של ישראל - כל ישראל ערבים זה בזה*' - יכול יהודי אחר להביא את הקרבנות ,על ידו", וקרבנו של היהודי האחר יביא לידי כפרה של החוטא או של מחוסר הכפרה - כגון המצורע.

ד. קם הנדר או כפרה משוס ערבות

וזהו הבסיס להבדל בין שתי ההלכות שהוזכרו לעיל - בהלכות מעשה הקרבנות ובהלכות מחוסרי כפרה:

בהלכות מעשה הקרבנות מופיעה ההלכה של ,האומר קרבן מצורע זה .. עלי" בהמשך לדיני נדרים ונדבות

שבקרבנות*', כלומר, מדובר כאן על החובה החלה על הנודר לקיים את נדרו - ומשום כך אומר הרמב"ם ש,מביא הנודר קרבן עני", אף כאשר הנודר עשיר - כי דיבורו בנדר היה .קרבן מצורע זה .. עלי", הוא קבל על עצמו להביא את הקרבנות של מצורע זה. וכיון שהמצורע הוא עני, הרי הנודר חייב מצד הלכות נדרים להביא קרבן עני?,

וכך להיפך - ,אם היו עשירים מביא הנודר קרבן עשיר אף"על"פי שהנודר עני".

לעומת זאת, בהלכות מחוסרי כפרה הענין העיקרי הוא - כפרת המצורע, ולכן ההדגשה היא על כך שהנודר מביא את הקרבן כדי להביא לכפרתו של המצורע, ולא רק כדי לצאת ידי חובתו שלו מפני נדרו.

וכך ניכר גם משינויי הניסוח בדברי הרמב"ם - בהלכות מעשה הקרבנות נאמר ,מביא הנודר קרבן עני", ואילו בהלכות מחוסרי כפרה אומר הרמב"ם ,מביא על ידו קרבנות עשיר": בהלכות מעשה הקרבנות מדובר על חובתו של הנודר לקיים באמצעות הקרבן את