64

56 לקוטי לגבי עם ישראל בכלל הרי זה בדומה להבדל שבין התקופה שבית המקדש קיים לבין תקופת הגלות%*: בזמן בית המקדש היתה האלקות בגלוי, היתה ראיית אלקות, כדרך שבא לראות כך בא ליראות*, וראיה זו הביאה לידי השתחוואה ,בבחינת פנימיות". היהודי מתבטל לחלוטין ומאבד את מציאותו העצמית.

ואילו בתקופת הגלות ,אותותינו לא ראינו"* ו,אין אנו יכולים לעלות ולראות ולהשתחוות לפניך"'י, כיון שהענין של ,,לראות" אינו מושלם, הרי גם ההשתחוואה אינו בשלמות. היא נעשית רק בחיצוניות, כאשר יש ליהודי רצונות ומחשבות שונות, אך הוא ,מכניע"'* את הגוף שלא ימרוד אבל עיקר רצון ופנימית הנפש אינה מבוטלת" -

אך שני אופנים אלו של התבטלות - השתחוואה - כל הפסוק, או רק מעשה ההשתחוואה ,ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו" - שניהם אינם מהוים את המצב הרגיל אצל כל אחד ואחד מישראל בכל הזמנים: האופן הראשון, הקשור לענין של ,שהה", הוא דרגה

נעלית. לא תמיד מתגלית האלקות, ולא כל יהודי יכול להתעלות עד כדי ראיית כבוד ה'.

מצד שני, האופן השני של השתחוואה בלבד, היא דרגה נמוכה, והיהודי צריך להשתדל תמיד להתרומם מעל לכך, שאצלו לא תהיה ההשתחוואה = כ,כריעה = בעלמא":י, שהוא רק ,מכניע את הגוף שלא ימרוד", אלא הוא גם משתדל להגיע למצב של ,כיוון בלבו", תחושה נפשית.

וזהו האופן השלישי של השתחוואה: בתחלת עבודתו הוא כ,אונס את עצמו", אך מכך הוא מגיע להמשך של ,והודות לה' כי טוב...", שיש לו תחושה נפשית פנימית של הודאה והתבטלות לה'.

ואופן זה של השתחוואה מתאים לכל יהודי. אמנם, לא כל אחד הוא בבחינת ,יד שכלו ורוח בינתו משגת להוליד" (על ידי התבוננות) התבטלות מפנימיות נפשו, אך בכל זאת קיימת אצל כל יהודי התבטלות כלפי הקדוש-ברוךהוא מצד טבע נפשו. ובכחו של כל אחד ואחד מישראל לעורר ולגלות זאת, ועל ידי שיהודי מכניע את עצמו ומתבטל כלפי הקדוש-ברוך-הוא, הרי בסופו של