63

בתלמוד הבבלי מופיע הניסוח ,וכמה שיעור שהייה", המדגיש ששיעור זה אינו תלוי כל כך בהשתחויה, אלא שמהותו העיקו ית היא השהייה. ואילו בתלמוד הירושלמי מופיע הביטוי ,עד כמה היא שיעור השתחויה". שמהות הענין כאן היא ההשתחוואה, ולכן מובאות כאן רק הדעות הקשורות לחלקי הפסוק העוסקים בפעולת ההשתחוואה או במטרתה, אך אין מובא תחלת הפסוק הקשור רק לעניץ השהייה, כדלעיל.

לפי זה יוצא, שדברי הרמב"ם ש,שיעור שהייתו כדי לקרות ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו וזהו שיעור השתחויה", אינם נאמרים מפני שהוא פוסק לקולא:, אלא משום שלדעת הרמב"ם זוהי המשמעות והמהות של שיעור השהיה ושיעור ההשתחויה, כדלעיל.

ט. שני האופניס בהתבטלות

ההסבר לדעות אלו בדרך המוסר והחסידות הוא:

מהותה של השתחוואה היא התבטלות מוחלטת - היהודי מתבטל כלפי הקדוש-ברוך-הוא. בכך יש, באופן כללי, שלש דרגות:

השתחוואה מושלמת - כאשר היהודי מתבונן במחשבתו בגדלות ה', והוא חדור בכך באופן של ראיה, ,רואים ברדת האש וכבוד ה/..", הוא בא לידי* השתחוואה בפישוט ידים ורגלים, הוא מתבטל לחלוטין כלפי הקדוש-ברוך-הוא, לא רק בחיצוניות בכח המעשה שלו, אלא בכל שיעור קומתו, החל מכל התענוג והרצון אשר בראשו, ועד לכח המעשה שבו.

מצד שני יש דרגה, שהיהודי איננו חש בגילוי אלקות, אין בו מצב של ,בני ישראל רואים ברדת האש וכבוד ה'...", ולמרות זאת הוא משתחווה. הוא ,,אונס את עצמו"זי ומשתחווה. הוא מכריח את עצמו ומתבטל כלפי הקדוש-ברוך-הוא, לפחות בכח המעשה.