56

חסדו", ועלדפי זה יש לפרש דמאן דאמר כמימריה דהאי פסוקא, היינו כדי ויכרעו אפים ארצה וישתחוו בלבד (מילים אלו בלבד, ודעה זו מחמירה, כי זהו שיעור שהיה קצר ביותר) דהשתא הוי מאן דאמר (=ולפי זה יוצא, שהדעה הסוברת ששיעור השהיה הוא) מויכרעו לסופיה (מהמילה ,ויכרעו" ועד סוף הפסוק) מיקל. ומספיקא פסק (הרמב"ם) כמאן דמיקל".

אך שני התירוצים של ה,כסף משנה" דורשים ביאור, כשאלת המפרשים':

לגבי התירוץ הראשון שבדעה הסוברת = ,כמימריה דהאי פסוקא" הכוונה היא להתחלת הפסוק בלבד - מנין לקוח הסבר זה? והרי, לכאורה, אין לכך כל רמז בגמרא*.

ולפי התירוץ השני, שבדעה ,כמימריה דהאי פסוקא" הכוונה היא רק לשיעור של ,כדי ויכרעו אפים ארצה וישתחוו בלבד" נדרש עיון, כי לפי

הסבר זה, מדוע מצטטת הגמרא את הפסוק כולו*% והרי אין שום דעה הסוברת ששיעור השהיה הוא לפי ,רישא דקרא" (-תחלת הפסוק). ועל ידי הבאת הפסוק כולו נוצרת אי הבנה.

וכן: כיצד ניתן להבין שבלשון הסתמית = ,כמימריה דהאי פסוקא" הכוונה היא דוקא למילים האמצעיות של הפסוק, לא לתחלתו ולא לסופול.

ב. הדיוקים בלשון הרמב"ם

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר:

א) את הדיוק בדברי הרמב"ם שלעיל ,וכמה שיעור שהייתו, כדי לקרות ויכרעו .. וזהו שיעור השתחוויה": מדוע מפריד זאת הרמב"ם לשני ענינים - ,שיעור שהייתו", ,וזהו שיעור השתחוויה" - ואינו אומר מיד, כבתחלת דבריו, ,וכמה שיעור שהייתו ושיעור השתחוויה כדי לקרות... "?

אמנם, בדברי הרמב"ם מובא ענין זה בהלכה שניה, בהמשך למילים ,לא החזיר פניו אלא השתחווה דרך יציאתו כלפי חוץ, אינו חייב, אלא אם כן שהה כשיעור - וכמה שיעור שהייתו...", הרי עצם ניסוח זה אינו מובן, כי

09 בשירי קרבן ליומא שם תירץ ,,דרבינו פוסק כמ"ד מויכרעו כיון דכולהו אמוראי דירושלמי כוותי' סוברים דליכא מאן דמיקל מיני' רק כולם מחמירים לכך פסק כוותי'". ויל"ע בכללי הבבלי וירושלמי אם גם באופן כזה מכריעים כבירושלמי.