101

ולפי ההסבר שלעיל מובן הדבר: בקשת צרכים שאינה נאמרת בשבת היא כאשר האדם מבקש על עצמו, על מציאותו העצמית, שצרכיו וחסרגו ימולאו.

אבל אצל רבי ייסא סבא, נבעה תפלתו מכך שלא החשיב את מציאותו העצמית. עד כדי כך שחש בכל צעד ושעל שהכל תלוי בקדוש-ברוך-הוא. כפי שמבואר שם בזהר*, שעל הנהגה כזו נאמר* ,את המיחלים לחסדו, - ,דמצפאן ומחכאן בכל יומא ויומא למבעי מזונייהו מן קודשא-בריך-הוא". כלומר, התפלה היא רק כדי לבטא את היותם ,,המיחלים לחסדו"*, אשר חשים שהכל הוא רק בחסדו של הקב"ה.

ואופן כזה של תפלה על מזונותיו של האדם - מותר אף בשבת.

במהדורא תנלנא - דרגה נעלית *ותר בבטחון

אמנם, הנהגתו זו של רבי ייסא סבא

3 ח"ב שם ע"ב. וראה אוה"ת פרשתנו ע' תרמד (נעתק בלקו"ש חט"ז שם ע' 189 הערה 5

4) תהלים קמז, יא.

5 להעיר מתורת הה"מ (או"ת ר"פ ויגש. ועוד. וראה תקו"ז ת"ו (כב, א באין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש ש,יהי' כוונתו שלא יחסר הדבר לעילא ח"ו". כן להעיר ממשנ"ת (הגש"פ עם ביאורים תשמ"ו"ז) ע' תרלג ואילך) אופן האכילה לש"ש, שהאכילה נעשה טפל לגבי אמירת הברכה, שהנאתו מעוה"ז היא רק כדי שיוכל לברך. עיי"ש.

בשלח ג

אינה שווה לכל נפש, אך בכל זאת ,אפס קצהו ושמץ מנהו"* מתאים לכל אחד", ולפחות בזמנים מסויימים.

ויש לומר, שזהו ההבדל בין ימות החול לבין ימות השבת: במשך ששת ימי החול, כאשר נוהג היהודי באופן המבואר בשולחן ערוך* - ילך לעסקיו... וישא ויתן באמונה - עסוק בעניני פרנסה, הרי מדת הבטחון אצלו היא באופן שעליו לחפש גורם וכלי טבעי, כי אי אפשר לדרוש ממנו שבמצב זה הוא יוכל להתעלות לחלוטין מעל לטבע, ולהגיע לדרגה הנעלית ביותר במדת הבטחון, שהוזכרה לעיל. אבל ביום השבת, שאננו יום המעשה", כאשר היהודי הוא מעל לעשיית מלאכה - צריכה להיות אצלו

הדרגה הנעלית יותר בבטחון, ,המיחלים לחסדו" (או לפחות, בדומה לכך).

ולפי זה יש לומר, שזהו ההסבר להבדל שבין מהדורא קמא לבין מהדורא תניינא של שולחן ערוך של אדמו"ר הזקן לגבי אמירת פרשת המן:

מהדורא קמא נכתבה על ידי אדמו"ר הוקן לפי הכרעת ה,גמרא"