98

בהם לאחר התפלה, ביחד עם תפלה ובקשה לפרנסה.

לעומת זאת, לפי הטעם שפרשת המן נאמרת ,כדי שיאמין...", ניתן לאומרה אפילו בשבתא, ואף לפני התפלה - בסידור שבחיו של מקום - כיי3 האמונה בקדוש-ברוך-הוא, גם בקשר למזונותיו של האדם, היא ענין תמידי.

אך דרוש על כך הסבר, כי גם במהדורא תניינא, ששם מובא הטעם של ,לבטוח בה'...", אומר אדמו"ר הזקן ,טוב לומר בכל יום .. ופרשת המן", שמניסוח זה מובן שהכוונה היא לאומרה ,,בכל יום", כולל שבת?.

גם לגבי מקום אמירתה בימות החול, הרי מכך שאין נאמר על כך דבר

מפורש במהדורא תניינא, מובן, שההבדל העיקרי לעומת הפסק במהדורא קמא הוא לגבי הטעם

לאמירת פרשת המן, אך אין נובע מכך שינוי לגבי זמן אמירתה.

ובמיוחד שגם במהדורא תניינא קושר אדמו"ר הזקן את ההלכה על

אמירת פרשת המן לאמירת פרשת העקידה, ועשרת הדברות, ואף לפרשת הקרבנות*, הנאמרות לפני התפלה'*.

ואם כך, נשארת בעינה השאלה שלעיל: מהו הטעם לשינוי במהדורא תניינא לעומת מהדורא קמא, ודברי הבית יוסף" וכו?

ד. *וסף הצדיק נענש על בקשתו משר המשקים

כדי להבין זאת יש להקדים ולבאר את הנהגתו של רבי ייסא* סבא, אשר על כך מסופר בזהר של פרשתנו*, בהמשך לענין המן -

אשר היה נוהג להכין בכל יום את סעודתו רק לאחר שבקש את מזונותיו מאת הקדוש-ברוך-הוא: לא נתקין סעודתא עד דתתיהיב מבי מלכא (=אין הוא מכין את סעודתו, עד אשר תינתן לו מאת הקדוש-ברוך-הוא).

ויש להבין: כיון שהמזון, שממנו הכין את סעודתו, כבר היה ברשותו, ודרושה היתה רק הכנת המאכלים