415

במענה על מכתבו מז' ניסן. בו כותב שמזדמן לו להתפלל בבתכינ שונים ויש מהם שאינם מסכימים לזה שלומד משניות ואומר קדיש שלאחריו, בטענה שאין להרבות בקדישים. ופליאה גדולה על התאוננות זו, כי הרי זה מנהג ידוע בכל תפוצות ישראל. ופשיטא שאין זה נכנס בגדר דלהרבות בקדישים, ואמרו רז"ל (סוטה מ"ט ע"א) איהא שמי' רבא דאגדתא (שלימוד משניות בכלל זה -- כמבואר בפוסקים) קאים עלמא, ושרק זה מצילנו ומגין עלינו בחשך כפול ומכופל בדרא דעקבתא

דמשיחא. ובודאי יסביר להם את כל הנ"ל... (ממכתב א' חוהמ"פ, תשט")

.. . ע'פ המבואר בכ"מ בנוגע לקורת רוח דנשמת הנפטרים, מובן שאין לעשות ענינים שיגרעו ח"ו בחינוך על טהרת הקדש של כו"כ מבני ובנות ישראל. ואדרבה -- להוסיף בהשתדלות בזה, ויתוסף בהקורת רוח ועליית נשמתם, שעפי"ז מובן בהנוגע לעבודתו בקדש, במוסד הק' אשר על שם כ"ק מו"ח אדמו"ר זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע נשיא ישראל, ובהענינים לזינ שלא יגעו בהנ"ל הרי יש לכלול לימוד משניות ברבים, עכ"פ סיום הלימוד ברבים, בתוספת איזה ביאור מתאים להבנת השומעים, ומה טוב בתוספת ענין חסידותי מתאים להבנתם. ובודאי יהי' בידו לאמר אחרי כן קדיש דרבנן. ולימוד זה הרי אפשר לסדרו קודם התפלה ולאחרי התפלה, כנדוז דידי', בכדי למלאות מספר הקדישים.

כן מהנכון בלאה"כ בכל יום חול קודם תפלת הבקר, לתת איזה פרוטות לצדקה לזכות הנשמה, וכן לפני תפלת המנחה (אף שפחות מסכום הנ"ל). ומובן שכל הנ"ל

צ"ל בלי נדר... (ממכחב כ"ה ניסן, תש"כ)

ויהי רצון, שכמטרת כל התועדות, יהי' רישומה ניכר במשך כל השנה, ועד לחיי היום יומים במחשבה דבור ומעשה.

לכתבו האם יקבל מענה לכתבו והאם תהי' קורבה ורצון וכו',