203

הדבר תלוי בחרישה וזריעה, כי אם ,הוא הנותן לך כח לעשות חיל"; וכאשר הקדוש-ברוך-הוא רוצה, צומחת תבואה שלא על פי חוקי הטבע, עד שזריעה של שנה אחת, שנה הששית, מספיקה (למעלה מהטבע) לשלש שנים - ,ועשת את התבואה לשלש השנים".

ומזה לוקחים את ההכרה וההרגש גם בשש השנים בהן חורשים וזורעים, שהתבואה שגדלה אצלו בשדה היא באמת לא מצד החרישה והזריעה, אלא מצד ברכת ה*5.

גם הנכסים נשארים תמיד ברשות הקב''ה הענין השלישי בשמיטה - אשר פירות השביעית הינם הפקר - מגלה שהקדוש-ברוך-הוא הוא בעל"הבית על נכסי האדם. גם לאחרי שהקדוש-ברוךהוא בירך יהודי בנכסים, הריהם

נשארים בבעלות ורשות הקדוש-ברוךהוא.

יכולים הרי לחשוב: הן אמת שרק הקדוש-ברוך-הוא נותן את הברכה והכח שהתבואה תצמח (ולא החרישה והזריעה שלו, או ,סגולת" הארץ), אך לאחרי שהקדוש-ברוך-הוא נתן לו את הברכה, והתבואה גדלה והיא נמצאת אצלו, הרי הקדוש-ברוך-הוא מסר את התבואה לרשותו.

אמת אמנם, שמכיוון ש,אני (לא%) נבראתי (אלא*) לשמש את קוני", לכן ברור, שגם כל מה שיש ליהודי צריך להיות מנוצל ,,לשמש את קוני" (עלידי שמנצלים זאת בעניני קדושה, או ,(כל מעשיך) לשם שמים" כנ"ל) - אך אף על פי כן, בכל זאת ישנו מקום להרגש, שהנכסים שייכים אליו, אלא שהוא מחליט לנצלם בהתאם לרצון השם.

מלמד איפוא הענין השלישי של השביעית, שליהודי אין בעלות (פרטית) כלל על נכסיו - וזה מתבטא בכך שפעם אחת בשבע שנים אומרת התורה, שכל הפירות שצמחו אצלו בשדה, הם הפקר לרַלפי;

וזה מזכיר, שגם בשש שנים בהן מותר להחזיק את הפירות לעצמו, אין זה משום שהם שייכים לו (לעשות אתם