472

במענה על מכתבו -- בלי הוראת זמן הכתיבה -- בו כותב עוד הפעם ע"ד הסברא לנסוע לכאן, ולפלא עליו, אשר כיון שרואה הצלחת השי"ת בעבודתו במקומו עתה, ורואה ג'כ אשר אין מי שיעשה מה שעושה הוא, שכ"ז הוא הוראה במוחש שמצא ענין שליחותו בעלמא דין בחדשים אלו, הרי למה לו לחפש עצות ודרכים איך לעזוב את השליחות ולנסוע למקומות אחרים. ובפרט ע"פ המבואר בשיחת ייט כסלו תרצ"ט בבלבול העבודה כשמחשבים בשעת מעשה בעבודה אחרת. ונתבאר גם כן בהתועדות כאן, בדיוק הלשון מחשבות זרות, שלאו דוקא שיהי" מחשבות בטלות ועאכו"כ שלא מחשבות אסורות, אלא כיון שזרה היא במקום זה, ה"ה מבלבלת כל העבודה. ובפרט שכל אחד מישראל נקי גוי קדוש, וידוע עד במה שנוגעת המחשבה בקדשים. ובמילא יעבוד עבודתו במקומו עתה בשמחה גדולה, על אשר זכה להיות צנור דרך בו יומשך ויתוסף בענינים דנר מצוה ותורה אור ומאור שבתורה זוהי תורת החסידות הדרכותי' ומנהגי'. ובמשך הזמן, הרי לא מופרך הדבר שיוכל ג"כ לנסוע למקום יותר טוב, אבל לא בהמצב כמו שהוא עתה ב... שכמה ענינים גדולים וחשובים עדיין בגדר התפתחות. והאריכות בזה אך למותר.

מאשר הנני קבלת מכתבו מכ"ז אד"ש, ובודאי בינתים קבל מכתבי מענה על מכתבו הקודם. ולפלא ולתמי' גדולה בעיני סיום מכתבו (שמבקש לקחת מאתו עבודת ההנהלה ח"ו וכו' וכו') -- אפילו בתור קס"ד. שבשלמא אם לפעמים חושב הוא עד"ז הרי זה בגדר -- ניט צו עם גערעט -- החובל בעצמו, שעכ"פ בידי אדם פטור הוא. משא"כ כשאעשה אני הנ"ל, ה"ז בגדר חובל באחרים. והרי מאמר רז"ל יותר ממה שבעהיב עושה עם העני, העני עושה עם בעה"ב, כן הוא בכל ענין של משפיע ומקבל,; וגם בכגון דא בעניני הישיבה שהוא מנהלם ומארגנם. ז. א. שהם בגדר מקבל והוא המשפיע. ואף שזהו בכח רבותינו נשיאינו הק' -- בכל זה אינו ממעט היגיעה ולפעמים גם הצער שלו ויגעת ומצאת ולפום צערא אגרא. ואם יש איזה יסוד להתביעות שכותב (שאינו מתחשב כו') מובן ופשוט שצריך לתקן פרט זה, אבל לא ח"ו לנגוע בעניני הישיבה וגם לא בעניניו הוא. ועוד למודעי, שאין שלימות בעולם, ובלשון כ"ק מו"ח אדמו"ר בשיחתו הידוע, אין טוב בלי רע. שמזה ג"כ מובן שאם יבטלו כל ענין מפני שנמצא בו קצת רע, ה"ז הירוס וחורבן כל ענינים שבעולם.