339

ב"ה. ו' כסלו תשט"ו ברוקלין.

קבוצת הנערות אשר ב... ד' עליהן תחיינה שלום וברכה!

זה עתה נתקבל מכתבן מי"ח מ"ח. ונעם לי לקרות בסיומו, אשר ממשיכות בהתועדויות ומרציאים לפניהן ומסבירים הענינים, אשר עדיין אינם ברורים לפניהן.

מובן ופשוט שמוחה הנני בכל עוז על הביטוי שבסיום מכתבן ,ים הקרירות הנמצא כבר בנו". ובודאי גם לשיטתן יש כאן יותר מיופי מליצה מאשר תיאור המצב כמו שהוא. ובכל זה מפרט הנני מחאתי אפילו נגד שימוש בביטוי זה בתור מליצה, ביון שעל פי רוב משתמש היצר הרע שבכל אדם בטענה זו להסבירו שתקוה קלה לו שישתנה, כיון שמצבו הוא באופן כך וכך ובמילא אין כדאי להלחם בעת שהנצחון רחוק וקשה במאד.

היסוד להמחאה שלי הוא: בכל אלו הבאים מבית יהודי חסידותי, או בכלל מבית יהודים, אשר בזמן הכי קרוב עמדו בתנועה של מסירות נפש כמה חדשים, ועאכו"כ אם עמדו כמה שנים, אי אפשר שלא ישתרש זה בנפש, ואי אפשר שלא יעבור זה גם להבנים והבנות, כי הרי תכונות האבות -- ובפרט אלו הבאות לידי ביטוי וגילוי בחיי היום יומיים זמז ממושך -- נקבעות בנפש הבנים והבנות ונעשו חלק מהם. ואף שכשעוברים לתנאי חיים אחרים שאינם דורשים מסירת נפש על כל צעד ושעל, אין נרגש זה בגלוי אבל בפנימיות נשאר בשלימות. כי כל דבר הנרכש ע"י זעזועים נפשיים ובתנאי חיים קשים, אי אפשר לשרשו ולעקרו אפילו ברצון, ועאכו"כ שאי אפשר שיאבד מעצמו.

וככל הדברים האלה הוא בהנוגע אליהן: האבות שלהן עמדו במשך עשיריות בשנים במאבק קשה ויצאו בנצחון גמור ממנו. וחלק גדול מהן -- מכן -- עצמן לקחו חלק גם כן במאבק זה -- שלא להטמע בהסביבה, אם באופן אקטיבי או על כל פנים, באופן פסיבי, הרי חרותות תכונות אלו על לוח לבן ובקרב נפשן פנימה. אלא שלאחר שעברו לתנאי חיים נוחים יותר, אשר הדמיון מטעה שאין נצרכות להאבק עתה על קיומן ואמיתית מציאותן, כיון שאין איש רודף אותן ומכריח אותן באופן גלוי לעבור על דתן ח"ו, הרי -- כטבע בני אדם -- נרדמים החושים המזהירים את האדם כשסכנה אורבת לקיומו. ובמילא -- סכנת אויב מתחפש בלבושי אוהב גדולה הרבה יותר. והוא הדין במצבן: אם היו באים אליהן בדברים גלויים בהנוגע לעיקרי הדת, בודאי לא היו נכנסות אפילו במשא ומתן וטענות ומענות. והיו עונות לא בפשיטות ובתוקף. אבל כיון שמתחילים בענינים הקלים -- בעיניהן -- ובנטי' קלה מדרך המלך, מלכו של עולם הוא הקב"ה, יש מקום לבני אדם לרמות את עצמם ולומר ,,בשבילי אין כל חשש לנטות הצדה מדרך הכבושה, כי אין זה אלא נטיי קלה, ואפילו בזה -- מתי שארצה אשוב להדרך דרך אבותינו היא דרך התורה והמצוה".