218

על פי זה נמצא, כי בשעה שישנו חסרון בצרכי הגוף ובמילא - בגוף, יש בכך צער כביכול עבור בעל-הבית (האמתי) של הגוף, הקדוש-ברוך-הוא. ולכן אין זו סתירה שיהודי מתפלל שהקדושדברוך-הוא ימלא את החסרון בצרכי הגוף, וביחד עם זאת ,כוונתו שלא יחסר הדבר לעילא" - כי כוונתו בתפילה שצרכי הגוף יתמלאו (אינה בכדי שהוא (האדם) לא יהיה חסר, אלא) בכדי שבקניניו של הקדועדברוךהוא לא יהיה חסרון.

הב'אור ח':יב לעלות בקנה אחד עם פירושן הפשוט של המילים בתמילה

אך ביאור זה אינו מספיק, כי

[נוסף לזה שמלשון המגיד משמע שמדובר אודות ה,כובד" והחסרון ב,רישא דכל רישין" עצמו, ולא בקנינו של הקדוש-ברוך-הוא];

כבר דובר כמה פעמים, כי מכיון שחלק הנגלה בתורה וחלק הנסתר בתורה הינן תורה אחת - בלשון הזהר%: נשמתא דאורייתא וגופא דאורייתא (=נשמת התורה וגוף התורה) - לא יתכן שתחול ביניהן סתירה,

אך בעניננו עולה לכאורה, כי תוכן ענין התפילה כפי שהוא מבואר בנגלה - הפוך מתוכנו על פי תורת המגיד

הנ"ל: הגדרת מצות עשה של תפילה על פי נגלה היא*, שכאשר האדם מרגיש שחסר לו משהו עליו להתפלל לקדוש-ברוך-הוא שימלא את חסרונו. ולפי זה, אחד הנמצא בדרגא שאכפת לו רק, או על כל פנים בעיקר - מחסרונו שלו ומצרכיו הגשמיים שלו, ואינו מרגיש באותה שעה שגופו הוא קנינו של הקדוש-ברוך-הוא - הרי מצות עשה החלה עליו היא: להתפלל על החסרון שלו;

ויתרה מזה - זהו פירוש המילות בתפילה, שפירוש המילות הוא עיקר בתפילה - והפירוש הוא כפשוטו, כמפורש במפרשי התפילות'ל.

ואפילו במפרשי התפילות על פי כוונות האריז"ל וכו' - מודגש על אתר כי אלו: כוונות, רמזים, סודות וכו'.

אך לפי תורת המגיד הנ"ל במאמר רו"ל ,,אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש" נמצא - כי כל ענץ התפילה צריך להיות רק כדי ,שלא יחסר הדבר לעילא חס ושלום"*.

חייבים איפוא לומר, כי אפילו יהודי כזה החושב בשעת מעשה רק אודות