355

כמדומה כבר כתבתי במכתבי הקודם, שבכלל אין עניני להטפת מוסר ולצעקה: על העבר, כי אם אך ורק בהנוגע להבא, ובנדון זה ג'כ אין כוונתי אלא להראות הסה"כ מעבודתם בהמוסד כמו שהנני רואה אותו (אשר לדעתי ברור שכן הוא), שבמילא צריך להביא זה, כנ"ל, לשמחה וטוב לבב אמיתיים וכו' וכו'.

ויהי רצון שבמדתו של הקב"ה שהיא מדה כנגד מדה אלא שכמה פעמים ככה, ירוו נחת אמיתי מכל יו"ח שיי, שהוא נחת יהודי חסידותי, וכן נחת כנ"ל מהתלמידים-ות שיחיו שהביאום לחיי עולם הבא, ובדורנו זה הרי זה גם לחיי עולם הזה, כי בלא זה חיו מתדרדרים גם בהנוגע לחיים גשמים וכו',

תקותי שאתבשר טוב בכל האמור, ויהי רצון שיהי' זה מתוך בריאות שמחה וטוב לבב.

...ולכתבה שזה כמה שנים שמנהלים המוסד וכו' אולי יפנו עתה למה שהוא אחר.

בודאי למותר להאריך, שדוקא עתה, בקשר עם העליי ההולכת וגדלה וביחד עם זה גם העלי" הרוחנית הנרגשת בלב כאו"א ובפרט בלב הנוער וכו' המשתוקקים ומחפשים וכו', אלא שאינם יודעים למה משתוקקים ומה מחפשים, הרי גדול ההכרח במוסדות כהנ"ל שמתנהלים על טהרת הקדש, וגדול פי כמה וכמה, ובודאי שכל מי שיש לו נסיון בכגון זה, הרי זכותו והאפשריות שלו גדולות בהרבה יותר, מאשר -- כל המתחיל וכו'. ובאמת הרבה יש להאריך בהנ"ל אבל גם הכתוב מספיק, ובפרט שרואים במוחש הצלחתם בהנ"ל ואיך שכל החששות שהיו להם בעבר -- אינם במציאות, וק"ל...

במענה על מכתבו מכ"ג תשרי, בו כותב אודות עבודתו בשטח חינוך הבנות על טהרת הקדש, ועל המצב המר שאין המשך לחינוכן של אלו התלמידות במוסד שלו, ולכן איזה מהן נסחפות בזרם וכו', וזה עורר בו שאלה אם מותר לו להמשיך להתעסק בתור מחנך בחינוך כזה, כיוז שהאחריות מקבל הוא על החניכות.