99

התועבות... ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם".

לולא הסיום ,אני ה' אלקיכם" ניתן היה להסביר, שהתורה חוזרת על האזהרות ,ושמרתם את משמרתי... ולא תטמאו בהם" כדי ,לעבור עליהם בלאוין הרבה" - על אותו לאו, כפי שמפרש רש"י לפני כן< לגבי איסור אכילת שרצים.

אך כיון שלאחר מכן נאמר שוב ,אני ה' אלקיכם", שעל כך לא ייתכן לפרש שהחזרה היא להביא לאוים ,הרבה" - הכרחי לומר, שכל הסיום החוזר איננו כדי ,,לעבור... הרבה", אלא הוא מהווה חתימה מעין הפתיחה<: כשם שפרשת העריות פותחת בהקדמה ודברי התעוררות כלליים - .אני ה' אלקיכם, כמעשה ארץ מצרים... את משפטי תעשו... ושמרתם את חוקותי...", כך מסיימת הפרשה בדברי זירוז כלליים: ,ושמרתם... אני ה' אלקיכם".

אך מהו היתרון והמעלה של דברי הזירוז בסיום הפרשה לעומת הזירוז שבתחילתה? על כך אומר רש"י: ,ולא תטמאו בהם אני ה' אלקיכם" - הא אם תטמאו איני אלקיכם": החידוש כאן הוא בשלילה - ,אם תטמאו איני אלקיכם".

החידוש בסוף לעומת הזירוז הקודם, אשר על כן הוא מופיע בסיום הפרשה, הוא: המילים ,אני ה' אלקיכם" שבתחילת הפרשה עוסקות ב'חיוב" - הקדוש-ברוך-הוא גוזר על ישראל גזירות, ובשני קוים: ,דיין להפרע ונאמן לשלם שכר".

אך כאשר יש מישהו, שכל שלשת הפרטים הללו אינם משפיעים עליו - אמנם, הוא יודע מי הגוזר, ושהוא עתיד ,לשלם" על כך, ,דיין להפרע", ושהוא יפסיד את השכר, אך תאוותו עזה כל כך, שאין הוא יכול לעמוד בנסיון -

כלפיו מוסיפה התורה בסיום הפרשה דרך נוספת להשפיע עליו - באמצעות ההבהרה ש,אם תטמאו איני אלקיכם": מעשיו יפגעו בקשר שבין היהודי לבין הקדוש-ברוך-הוא. = וכפי שרואים למעשה, שכאשר יהודי שומע דברים מעין אלו - ,איני אלקיכם" - הוא נבהל ביותר ואינו מוכן לשאת זאת, כפי שמפורסמת האמרה**: יהודי אינו רוצה ואינו יכול להתנתק מאלקות.

ה. ,נפסלים מאחר"", ,ומה הנאה", ,מתח'יבים כליה" לפי האמור לעיל יובן מדוע רש"י מפרט את שלשת הפרטים - .ואתם נפסלים מאחרי ומה הנאה יש לי בכם ואתם מתחייבים כליה":