461

במ"ש שבא בטענה, למה זה וכו' -- הנה אף שמובן הצער שלו והקישוים לכאורה וכו' -- הנה כל טענות בכגון דא (לכאורה) אין מביאים תועלת, כ'א אדרבה, שהרי מביאים להתרגזות ובמילא לעצבות ונפילת רוח וכו', שעי"ז מהירות הרפואה מתמעטת וכו'. ובאם רוצים למצוא דוקא פירוש וביאור להענין, הרי י"ל (אף כי כמובן, רק בדרך אפשר) שזהו הוראה באצבע על התכלית שבחינוך, אף שלא הכל מדייקים בזה, אשר מטרת כל מחנך, הראשונה והעיקרית, שיהי' המחונך שלו בבחיי חי נושא א"ע גם בענין שהוא מחנך אותו, ולהשיג מטרה זו בהקדם (אף כי כמובן החינוך יסודי),

וביחוד בהנוגע אליו, הרי זה פשוט עוד יותר: שישתדל שהמחונכים שלו יתפללו בהתלהבות וידברו בעניני יהדות בהתלהבות וכו' לאחרי המצאם זמן קצר תחת השפעתו, ובאופן שיהיו טופח ע"מ להטפיח, ולהשפיע על המחונכים-ות שנכנסו להמוסד לאחריהם -- והוא יהי' רק בבחי' עומד על גביהם משגיח ומנהל בללי, וק"ל.

מובן שבכל הנ"ל -- אין כאן ח"ו להצדיק הענין וכו' וכו'. ואדרבה, צריך לקוות שבעתיד הכי קרוב יחזור לאיתנו, וישתדל בהמחונכים שלו באופן האמור אבל באופן דבחירה חפשית בזה ומתוך הרחבת הדעת אמיתית.

ובכגון דא יש לעשות כהוראת רופאים מומחים במקצוע, ע"י עכ"פ קונסיליום של שנים מהם. ומה שכותבת שתצטרך להיות במנוחה אח"ז כמה חדשים, לפלא גדול, כי עיד הרגיל מספיק זמן שלא בערך פחות מזה. ואולי לא תיארה במכתבה כדבעי המיחוש והטפול המוצע, ותמלא עד"ז בהזדמנות הבאה.

וזכות התעסקותה, ביחד עם בעלה שיי, בחינוך בני ובנות ישראל, אשר כפי הנשמע מתקרבים המחונכים-ות שלהם ע"י השפעתם לתורתנו תורת חיים ומצותיי עליהם נאמר וחי בהם, חיים מלאים וחיים של אושר, בודאי שתעמוד לה וכן לבעלה ולילידיהם -- שיחיו -- בהמצטרך להם, ובמדתו של הקב"ה שהיא מדה כנגד מדה